ארבע שנים אחרי "ברנד ניו דיי" הוציא סטינג אלבום שנולד על רקע טראומת ה-11 סספטמבר 2001. באותו ערב עמד להיערך בביתו שבטוסקנה קונצרט מיוחד אליו הוזמן קהל מצומצם של חברים מכל העולם. לבטל או לא? שאל סטינג את עצמו, והחליט שהוא לא יאכזב את החברים.
זה היה ערב עצוב מאוד, אבל מלא נשמה. ב-DVD שיצא בעקבות האירוע רואים/שומעים את סטינג ששר מתוך תחושה קשה, והעור נעשה חידודין. זה קונצרט שהפך לערב הספד עם המיטב שלו מ"שביר" ועד, "מון אובר בורבון סטריט", "רוקסיין", "כל נשימה".
הדיסק הוא מעין המשך לאווירה של הערב ההוא. סטינג מרוכך, מלודי, פתוח מוסקלית, הולך על עדינות בעיבוד, בהרמוניה. התפריט כולל שיר אהבה בסגנון גוספל בדואט מרגש עם זמרת הנשמה המצוינת מרי ג’יי בליג’ – "בכל פעם שאני אומר את שמך", קישוט פלמנקו עם ויסנטה אמיגו ב"שלח אהבתך", וגם נגיעה הודית מיסטית בסיטאר עם אנושקה שנקר, בתו של רבי שנקר, המאסטרו של הסיטאר ב"ספר חיי", שיר שאומר: "ישנן מילים שנאמרו כשהייתי צריך לבכות".
סטינג שאחרי ה-11 בספטמבר הוא מוסיקאי מלודרמטי שמגייס את משאבי הרגש למוסיקה שקטה, מלנכולית, בקצבי מיד-טמפו ועד דאנס. מוסיקה של דכדוך ומבוכה מצד אחד, ותקווה לאור בקצה המנהרה. זה סטינג שחוזר לתום ומציע פתרונות פשוטים-נאיביים לבלגנים בעולמנו, משהו כמו – שכולם יבקשו רחמים על העולם, שילכו על אהבה. "בכל פעם שאני אומר את שמך, אני כבר מתפלל", שר סטינג, ומשחיל גם שני שירי מחאה "שכח מהעתיד" הסרקסטי ו"מלחמה זו" , בקצב ריתם-אנ-בלוזי: "ישנה מלחמה על רחמינו, ישנה מלחמה על הבנה, ישנה מלחמה על אהבה ועל החיים עצמם" ו"אתה עשוי לנצח במערכה/אבל האם תצליח להשיג את השלום?" משהו נאיבי בהיסטריה.
סטינג העכשווי מתרחק מטרנדים. הוא מעדיף העיבוד הנכון, אוריינטציית ג’אז או קלאסי וביצוע תחושתי שתואם את אווירה השיר. "אהבה קדושה" הא אלבום למי שלא מחפש את סטינג הרוקיסטי של "פוליס", אלא למי שהתאהב בסטינג כיוצר-זמר אוניברסלי , סנטימנטלי , שצליליו מחלחלים בקלות נעימה ונסבלת.
