מי שמתוארת בדף היח"צ שצורף לדיסק כ"אחת מסמלי הישראליות" (שזה?) פותחת דווקא בצליל שאומר – ועכשיו אני ביוון ("בושם על עורי").  האוריינטציה של יהודה פוליקר שנמצא בדיסק כמעט בכל מרכיב – היא יותר פיראוס מאשר תל-אביב.

החיבור של פוליקר לארזי הפתיע אותי. בכיוון המוסיקלי שלו היום – סביר היה להניח כי יחבור לזמרת בעל אוריינטציה ים-תיכונית מובהקת (ואני מודה שחשבתי על זמרות יווניות מעולות שהיו קופצות על חלק מהשירים) ולא זמרת פופ מיינסטרים אקלקטית, שבשנים האחרונות ניסתה פרויקטים שונים ממוסיקה צוענית ועד ערבית.

החיבור לפוליקר לא נועד ל"יוון" את ארזי, להעמיד אותה מול חאריס או גליקריה. פוליקר רצה להוציא מירדנה איכויות שלא קיבלנו ממנה עד היום. ירדנה בסופו של דבר נשארת ירדנה, לא התייוונה.

התחושה אחרי 12 שירים היא שהמשימה לא הושלמה, אבל שסוף סוף יש לה דיסק של סאונד מלוכד, נקרא לו "ים-תיכוני", של ייחוד אומנותי, של אמירה, לא עוד אוסף של שירים.

האם ירדנה מתעלה על עצמה בחומרים החדשים של פוליקר (כל הלחנים שלו, גם שבעה טקסטים)? על מה אני מדבר? אני מדבר על היכולת של המבצעת להעמיק בשיר, לתת את ה- Subtext, את הפרשנות האישית שלה. משהו שחסר לי אצל ירדנה ברבים מביצועיה בעבר.

ניקח שיר כ"מה קורה אחי". פוליקר כתב שיר סטירי על מה שנקרא "הישראלי הממוצע" –  רשימת תכונות בולטות של הישראליות-סחבקית שעומדות בסתירה זו לצד זו – משוגע על המדינה וחולם להגר, מורעל על הצבא ושונא מילואים, מתמקח על כל שקל ומהמר באלפים, מעריץ את הקשיחות מפחד לתרום דם, מתפלץ מהשחיתות ומתחמן את כולם.

המוסיקה דאנס בטעם ים-תיכוני, בעיבוד אלקטרוני אפקטיבי של Tomer G, מקצב שתואם את הקלילות של הטקסט. אבל ירדנה לא ממש מתחברת, נשארת טיפה מאחור, דבש בלי עוקץ, דאנס בלי עוצמות שירה.

עוד דוגמא: "בושם על עורי", שירה המצוין של רחל שפירא שפותח את הדיסק – שיר על רגש צרוב. על מישהו שכתוב בתוכה, בליבה, שהוא צורך כמו בושם על העור – בלחנו היפה של פוליקר שפותח לירדנה חלון גדול לים התיכון. ירדנה שרה בטון נמוך יפה, ברגש, אבל עדיין נוגעת ואינה מגעת, עדיין אינה מחלחלת עד עמקי הנשמה.

יש נקודת אור אחת באלבום שמראה את ההבדל: תלחצו 6 בשלט. השיר נקרא "מתה לחיות" – והנה סוף סוף אינטרפרטציה. התייחסות לטקסט. (דוגמית סאונד למטה)

"אתה נוגע בבדידות שבנפשי/ אתה האיש שקראתי לו אישי/ עכשיו אני רוקמת חלומות בממשי/ וזה הזמן שלי לצאת אל החופשי" ו"הייתה פה פעם אהבה שנגמרה/ אני ויתרתי על הטוב כמו על הרע". טקסט פשוט ומדויק של פוליקר, מקצב ואלס, וירדנה מצליחה באחת הפעמים היחידות לתת ביצוע קברטי נכון, מתפתחת עם השיר, דרמטית במינון, מחלקת אנרגיות, נהנית מעיבוד סוחף.

גם בשיר הבא "כשאת הזה אני" בצליל יווני מובהק ובמקצב אפטמפו – שיר אופטימי על יחסים של ברירת מחדל – ירדנה מצליחה להשיב בריזה ים-תיכונית מלהיבה. ומצד אחר – טון דרמטי קודר בשיר בטקסט מצוין של יואב גינאי – "הודעה נמסרה למשפחה"

מוסיקה: פוליקר חזק בתמונה, עיבודים עשירים, קולחים, עושים לה שירות: העיבוד של "תל אביב מגג אל גג" (מילים: חיים קינן) הזכיר לי משהו מהסגנון פול סיימון, וגם העיבוד הקצבי (הרוקי) שמטעין את "מה יהיה עלינו" על זוג שיושב על ספסל בגן ומסביב עולם שמתמוטט, לוקח את ירדנה לעוצמות חדשות. המלודיה ה"יוונית" של "הייתה לי ארץ" (מחאה נוסטלגית של אהוד מנור) , קצב סוחף, צליל אקורדיון מרכך, אלא שגם כאן הביצוע מעט אנמי. אם יש בשיר כאב וזעם – הם אינם מגיעים.

פוליקר הביא את ירדנה לאלבומה הטוב ביותר עד היום מכל בחינה, כולל שניים שלושה ביצועים שמעידים כי ירדנה ארזי יכולה להגיע לאיכויות שלא הכרנו אצלה עד היום.

עיבודים והפקה מוסיקלית: יהודה פוליקר. הפקת שירה סאונד ומיקה: גיא יפה.