הכוכב הזה מת/ אבל רואים אותו כאן/הוא כבר לא באמת/ אבל האור שלו לא נעלם/ הוא בדרך אליי/ רק לוקח לו זמן/ הכוכב הזה מת/ אני רואה אותו הלילה//

אתה אומר לי דברים/ בסוף תשכח גם אותי/ לא זה לא משנה/ לא זה לא משנה/ אתה אוהב אותי/ לא אכפת לי דבר/ לא אכפת לי דבר/

הכוכב הזה מת/ אבל רואים אותו כאן/ הוא כבר לא באמת/ אבל האור שלו לא נעלם/ גם אותנו רואים/ במקומות אחרים/ האור שלנו ממשיך/ אנחנו נגמרים/ הלילה.

מנין מגיע הקול הגבוה הקסום הזה? כמעט כתבתי "מכוכב אחר", אפרופו הטקסט. דניאלה ספקטור שרה מילים על אור כוכבים מול אנשים בשר ודם במנגינה נוגה, מלודיה ראשונית, צליל של מעוף, לוקח לספירה הזו שמרימה אותנו מקרקע השגרה.

טקסט: יש דברים, אנשים, תופעות שמתייחסים אליהם כקיימים, מובנים מאליהם, אבל הם כבר שינו מצב-צורה מבלי ששמנו לב לכך. הכוכב מת, יש שינוי, אבל אורו מגיע עדיין. גם אותנו רואים עדיין, אבל אנחנו נגמרים הלילה.

מטפורה שבאה לומר דברים על מהות-משמעות הקיום. המוסיקה כמו מגיעה ממרחק, האווירה "ספייסית". מתיקותה של המוסיקה אינה הופכת את השיר למתקתק-קיטשי. להיפך: היא מעלה את מפלס קסמו. זה שיר שאורו לא יימוג גם אחרי שאנחנו ניגמר.