פעם אני אומרת את חייבת לקום/ פעם אני אומרת לא קרה כלום/ פעם אני אומרת שימות העולם/ פעם אני אומרת איזה שעמום/ פעם אני אומרת כמה טמטום/ פעם אני אומרת שהכל סתם … או שזה מתוק או שזה מר/ פתאום זה קרוב פתאום זה נגמר/ הייתי רוצה להיות לא פה לא שם/ לרגע קצר לחיות סתם"

ורד פיקר ערכה רשימה של מצבים קיומיים על דרך הרבגוניות שביחס האישי אליהם. פעם זה ככה ופעם אחרת. פעם אני כזאת ופעם אני כזאת, הפסיפס העשיר הזה שממנו מורכבים החיים של כל אחד ואחת. שיטת הכתיבה האינוונטארית, רשימה שאפשר להעריך אותה עד אין סוף – מוכרת היטב באמנות הכתיבה הפזמונאית. כותבי השנסונים משתמשים בה הרבה.
פיקר בחרה לתאר בפשטות שגרת חיים פתלתלה. הפשטות הזו מגיעה לא רק מהטקסט אלא גם מהלחן היפה והעיבוד הפונקציונאלי שיוצא מהאקוסטי מוסיף אלמנטים הרמוניים וקצביים משדרגים. מהלך מלודי יפה, שיר בנוי יפה מוסיקלית, מתפתח נכון. אז נכון שפיקר אינה מביאה מהפך מוסיקלי שיש לרוץ ולבשר עליו בראש חוצות, היא גם לא הריטה החדשה, אבל אם להתמקד בתחום הלא יומרני של יצירת פופ קטנה יפה ומושקעת – יש לה את זה.