מה תובעת מהבנאדם הכוכבות (סלבריות)? עמיר בניון מתעב את המעמד, מביע שאט נפש בגין החשיפה והפרסום. שר על הפיצול בין גוף ונשמה בסיטואציה של חשיפה תקשורתית – הוא עומד לידו, כאילו מתבונן בעצמו, כשהוא מחייך את חיוכו השקרני, ממשיך לשחק את המשחק המזויף, שבו אפילו הצניעות נתפסת כשחצנות וצביעות ("להרגיש כאילו קטן, כאילו ביישן") הסיטואציה קשה – מחפש ים להטביע עצמו, רצון לגזור על עצמו תענית דיבור מחמת עודפי דיבור. בפיצול הזה, הנשמה במצב קשה, בוכה, לא כמוהו (שממשיך לחייך) – מתעייפת מהר, רק רוצה לפרוח משם.

טקסט נוקב, ציני, אירוני, הבלוז שלו מתנגן בקולו הרחום והחנון, המסתלסל, זה סגנונו המוכר, מוסיקה פשוטה, ישירה, לא איזה שהוא ניואנס שיבדל את הטקסט הלא שגרתי הזה משאר יצירותיו, אבל משכנעת כרגיל, מגיעה ממקומות של אמת. בביצוע הזה – הגוף והנשמה חד הם, לא נפרדים, פה ולב שווים.

מרוב מילים גדולות התרוקנתי

לא נשאר לי כבר כל כך מה להציע

חוץ מקצת להצטלם, ולעמוד שם על ידי

לחייך את החיוך השקרן שלי

ולהרגיש כאילו קטן,כאילו ביישן,כאילו לא כאן

כאילו לא מכאן.

מרוב זייפנות כמעט התייאשתי

הסתבר לי שאני רק חיקוי של בנאדם

אני אמנם יודע איך להצטלם,

ולעמוד שם על ידי,ולחייך את החיוך הטיפשי שלי

ולהרגיש כאילו קטן,כאילו ביישן,כאילו לא כאן

כאילו לא מכאן.

מרוב שקרים קטנים קטנים

הנשמה רוצה לעוף מהר

אין לה חשק להישאר כאן

מרוב עודפים של דיבורים

הנשמה בוכה מהר

אין לה כח לשקר כבר

היא לא ,כמוני מתעייפת מהר.

מרוב כל החום כבר נשרפתי

וחיפשתי ים בו אוכל את עצמי להטביע

כי זה לא מספיק להצטלם,ולעמוד שם על ידי

ולחייך את החיוך השחצן שלי

ולהרגיש כאילו קטן,כאילו ביישן,כאילו לא כאן

כאילו לא מכאן.

מרוב שקרים קטנים קטנים

הנשמה רוצה לעוף מהר

אין לה כח להישאר כאן

מרוב עודפים של דיבורים

הנשמה בוכה מהר

אין לה חשק לשקר כבר

היא לא ,כמוני מתעייפת מהר.