זיכרון ילדות

ליאור בזק

מילים ולחן: ליאור בזק הפקה מוסיקלית: ראובון חיון, ליאור בזק
3.5/5

ליאור בזק דוחס בהבזק של שיר את כל כובד מטעני הרהוריו על החיים, זמן שבוגד נכרך עם זיכרון ילדות בשחור-לבן (שהוא?), משבר של "הכוכבים" (?) ומשברו האישי של "שנות השלושים הקפואות", ורק נקודת אור אחת יש בכל התסבוכת המבולבלת הזו – אמא – "רק אמא מבינה אותי". ילד עם זיכרון ילדות עומד מול הזמן, הכוכבים והחלל ללא תושיה ורק אמא תושיע.
בזק שאינו מבחין בין שירה לפרוזה, שפך לנייר את כל מה שיש לו להגיד בגין מצוקותיו, ניסה להתפלסף על ענייני גורל וזמן, כאשר כל מה שרצה להגיד הוא שהכי טוב זה לחזור לחיקה של אימא. הכוונות – אולי אמיתיות, מכאן ועד תרגומן למעשה אמנות הדרך עוד ארוכה.
מצד שני מנגינה יפה, קצב משדרג, טון המלנכולי גבוה סגור מעט אינם מצליחים לכסות על היומרה החלולה והכתיבה הרזה עד מבולבלת של השיר. זה מעט חבל כי אין ספק שמהשיר מבצבץ כישרון מוסיקלי.

 

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

3 תגובות

  1. תגובה זאת מיודעת לכתב המהולל שלא באמת השקיע את הזמן לקרוא וללמוד את סיפור חיי בשביל להבין את כל ההשלכות שבשיר.
    אז אחריותי היא אולי לכתוב קצת על השיר ועל עצמי, אולי זה יתן לך קצת חיבור והקשרים ,בין האומנות שלי לחיים שלי, אחרי הכל אני מבין שאתה צריך לדעת מתי כן זה כן ומתי זה לא זה לא, אחרת אתה פשוט מתבלבל, (ממש כמו לתת את הגבינה לעכבר, כי כבר אין כתבים כיום שיכולים לשבת ולחבר את הפזל לבד)

    ב 1996 עזבתי לדנמרק הקרה בשם שתי אהבות, האחת היא בבחורה דנית יהודיה שהיום היא אישתי והאהבה השניה זאת המוסיקה שלי.
    14 שנים עברו להם, אשר יצרו להם חלל משל עצמם, ומנהרה של זמנים בלתי נתפסים בעיניי הרחק מהורי, משפחתי, ישראל, החברים וכל שאר הירקות.
    14 שנים הרחק מכל דבר שהיה עבורי מובן מאליו, ניהיה לווקום של זיכרונות.(פשוט איבדתי זמן).

    לירח ולכוכבים פה, יש השוואה ישירה בדרך היווצרותם ועד למוות שלהם.
    כך גם אנחנו בני האדם, אנחנו מקבלים קמטים ומתרופפים, הכוכבים מתייבשים עד שמגיעים למותם בסופר נובה , כל אחד בתהליך הפיזי ביולוגי שהטבע נתן לו, אך בשתי המקרים, זה רק הזמן שמשפיע על כולנו בין אם אנחנו הכוכבים או בין אם אנחנו בני האדם.

    עכשיו שיש לך את הרקע "לכח הזמן" עלינו כבני אדם ועל הכוכבים ביקום, אפשר להמשיך הלאה.

    "המדע כבר לא עונה לי", פונה ישירות לטרגדיה שעברתי מקרוב, האחותה הקטנה של אישתי חלתה במחלת הסרטן, היא עברה 3 שנים של מלחמות שלא תדע לעולם,מלחמות שעברנו איתה יום יום בבתי חולים ומה לא, ובסוף הדרך שלה, שכבר לא נשאר ממנה כלום, היא נפטרה בגיל 24, וכשבן אדם מאבד ילד או אח, הם גם מאבדים חלק גדול מהחיים של עצמם.

    המדע לא עזר לנו פה, גם

  2. לליאור. המקום מוגבל לתגובה בת 150 מילה. לכן פתח עוד חלון כדי המשיך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות