שירה וגיטרות: רועי פרייליך. בס: גיא גולדשטיין. תופים: ניר וטשטיין
קראתי הטקסט פעמיים-שלוש-ארבע. זה לא השיר המצטיין באלבום של נערות ריינס. רועי פרייליך מעוניין להכניסני לקשר המסובך והמתוסבך, אולי הפרוידיאני שלו עם אימא. מוסר ידע על בעיה נפשית, על טראומה. פצע שנשאר, ובקושי "נשארתי חי" מזה. (מה קרה?) לא ירדתי. גם אין לי מי יודע מוטיבציה לפענח קורותיו-תסביכיו בהקשר יחסיו עם אמא שלו – כאשר התסבוך נשאר בחלקתו הפרטית. הניסיון לחלוק את בעיתו עם המאזין – יומרני.
פרייליך, טון צווחני, וחבורתו עשו מזה שיר רוק מנוגן סטייל פאנק אייטיז – מינימליסטי, ישיר, בוטה. עשה לי אסוציאציה ל"אינקובטור" של "הקליק" מלפני עשרים וכמה שנים של דני דותן ואלי אברמוב. הצווחני והקופצני הזה – כבר לא עושים לי את זה. אולי נערות ריינס רוצים להיות הקליק מהדורת 2009. האינטונציות התיאטרליות המוצלחות כשלעצמן של פרייליך לא משאירות הרבה מקום לדמיין משהו מקורי יותר מאשר הלהקה ההיא שבזמנה עשתה מהפכה קטנה במחוזות הרוק המקומיים.
