כיסופים, ערגה, כמיהה. הם מגיעים בנשימותיו של יגאל בשן. געגועים כפולים – אלה שקיימים במילים "אני זוכר את בית הערבה" ואלה הפרטיים של יגאל. אני איתו במאבקו הנוסטלגי. מצטרף למתרפקים על פיסת מדבר צרובה ועץ ירוק בארץ חרבה, לא משום שאני מתגעגע לבית הערבה, ישוב שנכבש ונחרב על ידי הירדנים במלחמת העצמאות, אלא בזכות הטון הזה שיש בו טונה של חום ורגש אמיתי.
נכון: הביצוע האולטימטיבי לשיר עדיין שייך לאריק איינשטיין, וכמו שאומרים – "אין עליו". גרסת בשן – מרטיטה כשלעצמה. תמצית געגועים. חזרה לשדות הירוקים ההם (האקורדים של גרינפילדס של ארבעת האחים בפתיחה) שירת רגש המאופקת, עד כדי שרטוט מדויק של התחושה. צליל האקוסטית בפתיחה, החשמלית במעבר. איך באמת אפשר לשכוח את בית הערבה אחרי ביצוע כזה

אני זוכר את בית הערבה,
פיסת מדבר צרובה בארץ חרבה,
ירדן זורם שקט כמו חלום
וים המלח מת,
מכאן ועד לסדום.

המדבר כיסה אותה…