בעת כתיבת שורות אלו, אריק ברמן נמצא ככל הנראה בעיצומו של מסע בארה"ב. הוא צירף מכתב לכל דיסק שמסביר את קורותיו בחודשים האחרונים, כאשר בחר לעשות תקליט מינימליסטי עם המפיק משה לוי בימים של משבר כלכלי לפני שהוא נוטש.
הגיע דיסק בעטיפת קרטון, מדבקה אדומה (מהדורה מוגבלת), גומייה שנכרכת. אריזה – בתחושה אישית. קראתי טקסטים לפני המוסיקה. משורר. כל שיר – שיר. כתוב יפהפה. לא חייבים לחן כדי להיכנס לעולמו השירי הצרוף.
"הכתיבה מזמן לא פיתרון, היא עוד מכשול בדרך", כתב ברמן ב"מי שקורא לו לבוא"
שיר פתיחה – נוגה-נוגע, ברמן משתתף בצערו. אין מי שקורא לו לבוא", שר ברמן בחספוס רוטט לצלילי פסנתר ומיתר שגם הם משתתפים בצער. זה אינו ברמן סרקסטי, זה ברמן חמלתי. היוצר שנשאר בבדידותו, שגם מקור יצירתו כבר אינו קורא לו. וגם סיפור – עבר טראומה שדומה להטלת הבכור היאורה.
ברמן מול עצמו, לירי מאוד. הכתיבה אינה מזמן פתרון – קשה עליו כעקיצת דבורה. אינה מספקת כבעבר. גם האהבה מתה. הפשרה – בסיום – סוג של התרצות, שבאה לביטוי באחיזת יד בנו ומכסחת הדשא תוך הנחת הנשק (התבייתות?) טקסט ולחן שחובקים זה את זה בצערם. מלודית – היפה בדיסק.
ברמן שם את המילים בקדמת הבמה בדיסק הזה. המוסיקה לעיתים כמעין אילוסטרציה, משוחררת מהפקה מהוקצעת, הקול משוחרר מזמרתיות יתר, לקח חופש הבעה כמעט תיאטרלי.
הבלוזיות של "ג'ט לג" – על הפער בין הרצון למציאות, בין הזוגיות שהייתה אמורה להיות אושר ובין זו השבורה בהווה, שמתבטאת בחוסר התיאום בין הסדין והשמיכה.
"הבן אדם" – שיר על יוצר ויצירתו, מערכת היחסים ביניהם והתוצאה – "מחלה על שמו". ברמן דעוך, תחושה של מי ששר מתוך חולשה ומצב קשה. פיסת מנגינה. צליל פסנתר ואקורדיון מרככים באווירה כפרית הזויה.
"טוב לנו ביחד" – על יחסים בינו ובינה. הוא רוצה יותר. היא בעד שניהם – ביחד וכל אחד לחוד. הוא מתמקד במה שהווייתה עושה לו (ריחות, צבעים) והיא מרוכזת בחייה (ריצה, פריחה) את הפחד שלו מהפרידה הוא מבטא בכתיבה – במקום להגיד לה. השיר נקרא "טוב לנו ביחד על הנייר". גם כאן צלילי עצבותו העגמומיים. טון הצער שמשדר חמלה עצמית.
"גנב הנערות בעל שיני הסוס" – לשם שינוי שיר ציני-הומוריסטי, כתוב בקריצה. סיפור על גבר שרמנטי שגונב נערות מבני זוגן. היחס לגנב הנערות אמביוולנטי – מתקנא ביכולותיו אבל מתארו בדימוי בהמתי (שני הסוס) צופה כביכול מהצד עליו, אבל בעצם הוא בתוך הסיפור – היה רוצה לחשוב שנערתו תשמור לו אמונים, אבל גם היא נשבתה בקסמיו של בעל שיני הסוס. המוסיקה שנסון-קברטית. עצבותו של ברמן מקהה את החיוך.
"בחוץ הכל שקט" ברמן ציני בעניין יחסיו איתה. בחוץ הכל שקט, בעצם – השקט נמצא בפנים, בחוסר התקשורת ביניהם, יודע שהקשר נגמר וצריך להמשיך ללכת. ושוב הבדידות – אין מקום בטוח, אפילו חבל לו על המישהו האחר שהיא הולכת אליו – הקורבן הבא. שיר שמתחיל מינורי, קול שברירי, בקושי מזמר, בהמשך מתייצב ומתפתח לדרמטי.
"תחזרי לכביש המהיר" – מוסיקה תואמת תוכן, קאונטרי כבישים עם צליל בנג'ו שמתאים לנופי ארה"ב. על אחד שכבר ויתר על הרפתקנות נדודים זרוקה עם נערות הרפתקניות. "תחזרי אלי כשיהיה לך האומץ להישבר".
"כמה בודד להיות איתה" שיר פולק איטי בליווי מפוחית על הנושא הכי שולט בדיסק – הבדידות שביחסים עם העזר כנגד, ו"הנגד" מאוד משמעותי – "אני והיא שפה זרה".
"הפספוס" ההחמצה כל כך גדולה שהיא כמו אבק שחודר לכל מקום, אין להסתתר או להימלט מפניו. הרשימה בשיר מראה שההחמצה היא טוטאלית – בכל, גם בהצלחות ובהישגים. גם כאן – צליל מינורי, טון לאה, נוגה. מנגינה שמתפתלת מנבכי הנפש הדואבים.
זה אריק ברמן שלא הכרתם – עצוב מאוד, בודד מאוד. יש שירים שהייתי מסתפק בטקסט. הם חזקים גם ללא ליווי. ברמן בדיסק הזה הוא קודם משורר מצוין. הצלילים מצטרפים כפסקול להעצים את התחושה של הדובר, כמעט כמו בסרט. להיכנס למרתף שלו.
תגובה אחת
מעולה. מאמר מעולה.
קניתי היום את הדיסק והמחשבות שעברו בראשי בזמן ההאזנה היו כמעט זהות. העצב המשתקף מהמילים בולט בכל שיר ושיר, גם באלו שנדמה שלא. כמו שציינת הרגשתי הרגשה כל כך אישית ברכישת העותק האחרון של המהדורה המוגבלת והכל כך מיוחדת הזו.
מעבר למוסיקה עצמה ראוי לציון המכתב שמצורף, ואיתו גלויה עם הכתובת של אריק ברמן בארה"ב, עם מקום לבול. כמה יותר אישי ואינטימי אלבום יכול להיות?
תודה על ביקורת שאהבתי, סוף סוף, לאלבום שעד כה לא נראה לי שהוא מוערך בקרב שאר הביקורות בהן נתקלתי.