מילים: קרולינה אברץ, אופיר קותיאל, רונן  סאבו, אלרן דקל  לחן: קרולינה אברץ, אויר קותיאל, רונן סאבו  

 אף אחד לא בא לי/ אף אחד לא בא/ אני עצובה/ רע לי ומר לי/ בלילות כשקר לי/ המיטה ריקה/ למה אתה לא בא?// אף אחד ללא בא לי…

התעוררתי ונזכרתי/ איך הרגשתי כשנישקתי וליטפתי/ אותך/ אולי חלמתי? / אתה לא פה/ טוב , התאפסתי על עצמי/ התנתקתי/ את החלון פתחתי, קפה הרתחתי/ "היום אני לא אפול"/ נשבעתי מרוב הדיכאון/ יותר מדי זמן שקעתי/ לא מצליחה לישון// אף אחד לא בא לי…//

לאן זה מוביל? לכך ש"יש עוד הרבה דגים בים/ אבל כולם בים/ לאט לאט הים יכסה את העולם". ביאושה – נתנה לדמיון ללכת במקומה.

השיר מגיע אחרי Happiness המצליח והמצוין. המילים משדרות desperation. הבדידות מייצרת קשת של בלגנים בנפש. דאון-דיכאון-שקיעה-שינה-נדודה-כאב-עלבון-ציניות-תסכול. טקסט פשוט, ישיר, לא מסובך, לא מסתבך, "רע לי ומר לי" – היא שרה בפשטות. הקצב איטי, אווירת גרוב באקצנט של שירה מהמזרח הרחוק ובאווירה שאנטיית.

קרולינה נמצאת אי-שם בעולמה, מרחפת בספירה משלה. אם מתייחסים למוסיקה הזו באוריינטציה של צלילים מצפון הודו – אז במקום ייאוש היא משדרת דווקא איזשהו רוגע מדדטיבי. האם לכך התכוונה המשוררת? מיוחדת כתמיד, סאבו וקותי הוציאו מהשיר את המיטב, אם כי נשארתי מרוחק-מה.