ההופעה

דירהוף

בארבי ת"א
4.5/5

מפגש ראשון עם הרכב יותר כייפי ממפתיע. כלומר –  כייפי ומפתיע (בסדר הזה), מפתיע – כי לעולם  אינך יודע מהי המתקפת הבאה, אתה לא יכול לזמזם להיט, כייפי –  כי יש איזשהו עונג ושעשוע שמגיעה מהמוסיקה המגוונת הזו.

דירהוף היא להקת אינדי  – רוק מסאן פרנסיסקו הפועלת מאז שנות ה 90'. מודה על האמת: לפני הבארבי לא שמעתי אפילו אלבום אחד מעשרת אלבומיה. אני בעד מפגשים ראשונים שמולידים ידידות חדשה, ורצוי – מסעירה. לא סערתי, אבל יצאתי עם חיוך. זה משהו. חברי הלהקה הינם סאטומי מאצוזאקי היפנית (שירה ובס), ג'ון דיטריך (גיטרה), אד רודריגז (גיטרה) וגרג סונייר (תופים). הלהקה הייתה המופע הפותח לBLUR  בהופעת האיחוד שלה הקיץ.

המטעמים שלהם מיוחדים. להקה אקלקטית. לא נעולה על סגנון. יש אולד פאשן, רוק כאסח, מודרני, אוונגרדי. אינדי-רוק? המוזיקה הלא-קונבנציונלית של דירהוף הופכת את סיווג הז'אנר שלה לבלתי אפשרי, כי יש לחבריה נטייה לא מעצבנת להפתיע, להתחדש בטווח שבין רוק-קלאסי, ג'אז-פופ, נוייז סתמי כאילו מעולם לא נזקקנו לחצוץ בין הז'אנרים.

מישהו קיטלג אותם – "יותר מדי רעש לפופ" ו"יותר מדי פופ לרעש", אבל דירהוף  נשארה ז'אנר בפני עצמה, בסאונד, בנגינה, בהקלטות, אפילו במופע הבמה הביזארי – בהחלפת עמדות כלים סאטומי מתיישבת לעמדת התופים, עוברת לקדמת הבמה, המתופף פורט מחליף לגיטרה. מאצוזאקי לקראת הסיום עושה פרודיה על רוק סטאר, רוכנת על הרצפה כשהיא אוחזת את הגיטרה בתנוחת גיבור הגיטרה.

 יחד עם החספוס של חבריה היא יוצרת אווירה מיוחדת על הבמה בשירה שנשמעת כרצף הברות ועיצורים  מלודי.  נו דאל מומנט, כי מדובר בחבורה שהחוק היחידי שלה הוא שאין חוקים, והם עושים את זה באווירה אופטימית,  ללא יומרה. זה רועש, מוזר, עשיר, ספונטני, רגשי, זה רוק ופאנק ושנות השישים במרקמים מיוחדים, כאילו הלהקה ממציאה את עצמה כל הזמן מחדש. אינדי רוק? אה, הגדרות. נו טוב שיהיה. אינדי רוק טוב מאוד.

דירהוף קטעים

Deerhoof Live at the Barby Tel Aviv

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות