האלבום נפתח ומסתיים בקולות תפילת – "אור עליון", פיוט קבלי מאת ר' אליהו חמווי, קטע מוקלט מבית הכנסת "היכל יעקב". גם בהמשך מעטר גלעד שגב את האלבום בפיוטים כולל המסורת המוסיקלית של יהודי דמשק.

 גם אם אינני חושד בשגב שהוא רוכב על איזשהו גל חזרה למסורת, הניסיון לחבור לפיוטים  לא תמיד מגיע מאיזושהי תובנה אומנותית שיוצרת את הדבק המיוחל לשירים. בגדול הייתי אומר: יש לך, גלעד שגב כישרון ליצור מוסיקת פופ יפה – לך עם זה. תשאיר את הפיוטים והתפילות בבית הכנסת. מצד שני, אינני פוסל על הסף חבירה לצלילי המסורת בתנאי שהם מתמזגים כחלק מהקונטקסט של השיר.

אפרופו חבירה לשורשים ומסורת: ב"אל מסתתר" – אחרי קולות התפילה פוצח שגב בשאלות שאחת מהן – "אם יש לי שורשים/ אז איך אני עוד לא שייך?"  תמיהה שטחית משהו מהסוג הפופוליסטי הנדוש.

 על שני הסינגלים שיצאו מהאלבום ("אישה מהשמיים", "נועדנו") כתבתי ברשימות קודמות. כששגב לא מתעסק עם שורשים, הוא מצליח לייצר שירי פופ עשויים היטב. בדיסק לפחות עוד שלושה להיטים – "שתי דקות" – קו מלודי שמתפתח יפהפה – מחשבותיו טרום המראתה – על הנכזבת, הילדה האבודה, שבקשה למצוא אהבה שתישאר, מכיר אותה היטב, מוכן שזה יהיה הוא ("בידי את יכולה להישבר") הפקה מוסיקלית אקוסטית ועיבודים של גלעד שמואלי. "כל העולם" – קצב נסיעה שלוקח את המנגינה והטקסט למסלול פופ משובח ומרנין. הבנאדם שברח לכל חור בעולם – אבל "עדיין נשארתי איפה שאת".

"כמה אפשר" שמתחיל בפיוט "ואברהם זקן" עפ"י המסורת של יהודי דמשק, הוא מהשירים היותר יפים-מיוחדים של שגב, שיר על החיים בתוך מעגל חיים סגור ולוכד של כסף והצלחה, וההחלטה לרדת ממסלול המוץ  הזה וש"מהיום אין מחר". שיר קצבי שנהנה מקישוטים אתניים, סלסול תפילה וסיומת אנטי קליימקס יפה של פסנתר. בכלל: הקישוטים המזרחיים – צלילי העוד והטאר נשזרים יפה ומעניקים מרקם מוסיקלי יפה.

"כשאלך" – קאבר מתורגם של שגב ל –  When I goאחד השירים  המופלאים של "מינימאל קומפקט" – ששרה מלכה שפיגל, ובמקום הטון האפלולי במקור – מגיע ביצוע פולק רגיש מעודן ורווי געגועים שמעביר את התחושה בעיבוד לקונטרבס ועוד שמוסיף רובד אווירה נוגה מפתיע בחלק השני של השיר. 

עוד הפתעה – "רוצה להיות לבד" – בשל הסיפור ההומוריסטי הטירופי על בנאדם שנוסע לחו"ל כדי להיות לבד, ומה שקורה לו. קצבי מחויך – מוסיף גוון חיוני כייפי לאלבום.

וקצב הנסיעה הזה – מסיים ב"נולדנו לחכות" על הפער בין שגרת החיים ל"החיים החדשים" שרוצים לחיות אבל רואים אותם רק בפרסומות. עוד שיר מלודי באלבום שנועד לככב בפלייליסטים. הסיום – התפילה הדרמטית של "אור עליון" – יפה כשלעצמה – אבל מתקשה להתמזג. שורה תחתונה: רוב השירים מגיעים מיוצר פופ מצוין, שמועד פה ושם על הנדוש ועל היומרה.