אני שומע את הטון הנוגה-מרחף שחובר לדמיונה הפיוטי. נו, נו את מי היא מזכירה? טוב בשבילה שהיא מעוררת אסוציאציות. היא מהסוג שאין להשוותה. נקרא לילדה בשמה –דניאלה ספקטור, יוצרת זמרת בזכות עצמה.
היא שרה על ירח שנעלם בים הזמן, צללה בו. מילים לבדן לא יועילו. צריכים לשמוע צלילים כדי לחוש את צלילתה. היא שרה על "אור לבן על הירושימה" מול "לובן פרח עץ הדובדבן" – הבחירה בין שואה לפסטורליה – נמצאת בידינו – "את עצמנו מעצמנו נצילנו בידינו", שרה ספקטור ב"הירושימה", שיר שצליליו – כמה שקוף – לוקחים אל מוסיקת המזרח הרחוק.
היא שרה על אור כוכבים מול אנשים בשר ודם ב"הכוכב הזה מת". הכוכב מת, אבל אורו מגיע עדיין. גם אותנו רואים עדיין, אבל אנחנו נגמרים הלילה. מטפורה שאומרת דברים על מהות-משמעות הקיום. המוסיקה כמו מגיעה ממרחק, האווירה "ספייסית". מטפיסית. מתיקותה אינה הופכת את השיר למתקתק-קיטשי. להיפך: היא מעלה את מפלס קסמו. מנגינה נוגה, מלודיה ראשונית, צליל של מעוף, ספירה שמרימה מקרקע השגרה.
היא שרה על הדוב הלבן הגדול שיש לו חלום – אבל נמצא במישור שאינו נגמר. אם ייעצר או יפול יקרוס הקרחון שמתחתיו. חוקיות הטבע ביקום. כאן המוסיקה מייצרת מתח דרמטי.
ניסוח ביניים למה שאוזני שומעות? משמע אוזניים עדיף על חדות לשון – נולדה משוררת למוסיקה או מוסיקאית לשירה. ספקטור רוגשת ומתרגשת מהסובב אותה, היא תיירת בנופיה הפיסיים-רוחניים, הופכת אותם לצלילים אקוסטיים עגולים, תחושתיים, ליריים.
קולה העורג מסייע לייצר "אווירה", נישא על מנגינה וקצב קסומים ב"ארובות ואטובוסים", שיר אנטי אורבני, על טיול קבוצתי בעיר גדולה, והרצון לחמוק אל היער ולחפש אחרים "כמוה". להימלט מהשגרה האורבנית האפורה לעולם אחר. תוספת הליווי הקולי המקהלתי – מעניקה רובד מפתיע לשיר. צליל הפסנתר הנמוגים בסיום, הם כמו יציאה מחלום.
צליל גיטרה אקוסטית בודדת פותח שיר אווירה נוגה – "זה הזמן" – מנמיכה טון, לתיאור התרחשות בשעת ערב שכולו המיית הלב – "הגיון קם עוזב אותי, לא אחכה לך אני קוראת, צועקת אחריו, אבל הוא מרים עוגן ושט". שכבת צלילים עשירה עוטפת את השיר הזה במעטה געגועים צובט לב, שמצטרף לגאות תחושותיה.
כתבה, הלחינה, עיבדה. כמה חשוב העיבוד – חופש הדימיון המוסיקלי שיקרבה אל עצמה. תשאלו – מה פתאום צליל בנג'ו (כזה שמזכיר בלו גראס אמריקני) בשיר "לישון בלעדי"? אז זהו, שאין ממש תשובה פרט לכך, שזה מקורי ומיוחד ממש כמו משפט פשוט כ"בחוץ אנחנו ביחד/ אבל בפנים אני לבד".
צליל ה"לבד" מגיע בהרמוניה של "גני גנים", שיר סיום שמשאירנו בסביבתה החלומית שלה, חמש שורות, שנותנות אווירה ותחושה של הזיה קסומה. זה ה"בפנים אני לבד" של דניאלה ספקטור. אני הולך לבלות עם הלבד הזה.
3 תגובות
אכן יוצרת מרגשת וייחודית.
גם המילים שלך, יוסי, מוסיפות לחוויה המרתקת הזו שהיא האזנה לאלבום של דניאלה. תודה.
אחת ויחידה,זכינו
אלבום נפלא.הכוכב החי מהרדיו לא הותיר לי ברירה אלא לרכוש את האלבום בציפייה גדולה שהתממשה.הכוכב הזה חי חי חי אני שר עם ילדיי ברכב….ישר כח!