אני שומע "כול אחד אוהב סוף" בפתיחה וקובע: אורזאבאל וסמית מתגעגעים נואשות לביטלס ולפופ במתכוניו הסיקסטיים.
זה הראשון של "טירס פור פירס" כצמד מאז 1989 הוא יצא בספטמבר 2004, (אורזאבאל הוציא אלבום לבדו תחת השם "טירס פור פירס" ב-1995) ומגיע רק עכשיו לידינו. טוב מאוחר.
תזכורת: זו אחת הלהקות הבולטות בסצינת הסינתי-אלקטרו פופ של השמונים. רולאנד אורזאבל וקרט סמית ששמם נגזר מתאוריית ה"פרימאל סקרים" של ארתור ג’אנוב, זכורים לטוב מאלבומים כ- The Hurting, "שירים מהכיסא הגדול" (והלהיט "כול אחד רוצה לשלוט בעולם"), "זרעי האהבה".
זה בטח נשמע יותר לנון ומקרטני מאשר אורזאבאל את סמית של "זרעי האהבה". בעיבודים משולבי ההרמוניות, הטירס זיהו את הנוסחה. תקשיבו ל"מי הרג את טנג’רין" שמזכיר בפינאלה-פזמון חוזר את "היי ג’וד". מזמן לא שמענו גיטרות, קלידים ומנגינות כמו שאהבנו לשמוע עם המון אזכורים לא רק לביטלס אלא לסיקסטיז. "הדבר הכי קרוב לשמיים", הוא מסוג הפופ המלודי אמוציונאלי, שמחזיר לטירס של ימיה הטובים. אני מאמין שזו אינה רק המיומנות. הצלילים האלה אומרים געגועים. Call me Mellow זה הרמוניות סיקסטיז מובהקות.
טקסטים? ככה כותבים שירי פופ. בלי יומרות. את הקסם יוצרת המוסיקה. הדיסק הוא יצירת פאזל מחומרים מוכרים. שיש בהם גם בריאן וילסון מהביץ’ בוייס ו-ELO. "הורגת בנועם" הוא פופ מלודי-הרמוני יפהפה, שקשה להאמין שנוצר בזמן הזה. הוא שייך לזמנים אחרים.
איך שר אורזאבאל בשיר ב"כול אחד אוהב סוף טוב". "התעורר, זמנך כמעט עבר, לא עוד כוכבים זוהרים" 15 שנה אחרי האלבום המשותף האחרון, ה"טירס פור פירס" עשו אלבום שמחזיר את מחוגי השעון בגדול לאחור, ובמקרה הזה, אני אישית נכנע בגדול לחולשות הנוסטלגיות שלי וקובע: זמנם לא עבר. אם זה באמת האחרון שלהם, יש כאן סוף טוב.
