ככה מעריציו הרבים אוהבים לשמוע אותו: סולידי, ידידותי לאוזן, לירי מאוד, מלו. הקו פופוליסטי: הפתיחה "הגטו" היא סגנון מובהק של "סנטנה", עם אלמנטים פאנקיים של ג’ו סאפל בקלידים החשמליים. גם "אל באריו" ממשיך את הרוח הלטינית, ובנסון כהרגלו "מתחרה" עם הגיטרה באילתור קולי. "ג’אזנקו" הוא קטע ברזילי מנוגן מבריק, וב"עמוק יותר ממה שאת חושבת", זוהי הטכניקה של ווס מונטגומרי. מסחרי או לא, בנסון והגיטרה שלו זורמים כמו מי נחל מפכה ביום שרבי. גרובי לאללה.
