או: מהי ביקורת?

העולם שצייר דוד ד'אור

0/5

כמעט פתחתי בקלישאה – לא קלים חייו של המבקר. האמת, אין על מה להתלונן. אני מוקף הררי מוסיקה, עיני נפקחות ונעצמות למשמע צלילים. לא קלים אולי, אפילו מתסכלים מסיבה פרקטית פשוטה: מאות ואולי אלפי דיסקים מרגשים מרגישים תחושת בדידות נוראה, כי כבר שנים לא פתחו אותם, ומגיע להם שיפתחו אותם, שיקשיבו לצליליהם, אך הם נשארים שם תקועים על המדף ללא גואל.

לפעמים, אני יושב ומתבונן בהם שניות ארוכות, בלי לפתוח. מבול הסינגלים והדיסקים החדשים מכריח לחיות בהווה. אני זקוק דחוף לזמן מוסיקלי. למה הכוונה? לפעמיםאני שולף דיסק מהמדף, מפסיק הכל, נותן לעצמי חצי שעה ופשוט מתמסר. מי יודע מתי אחזור אליו. זהו זמן מוסיקלי.

לא קל להיות מבקר אולי כי אתה מתחבט. ביקורת אומנותית אינה מתמטיקה. נתתי חמישה כוכבים ל"ספטמבר" של ארקדי דוכין. אין ספק שעשיתי זאת באהבה, מתוך התרגשות. ביקורת יכולה לעיתים להתחשב בדעת הרגש, לפני שהיא מפעילה את דעת השכל. והנה אני קורא בסוף השבוע ביקורת קטלנית במוסף הבידור של "ידיעות" על אותו הדיסק – "ספטמבר" שהכתרתיו באתרי "אלבום השבוע". הפכתי והפכתי בביקורת של יהודה נוריאל, כתב מוכשר, סופרסטאר עיתונות, שכותב גם על קולנוע ואייפונים, מצאתי בה התקפה על ד"ר מרדכי לייטמן, מייסד קבוצת בני ברוך, מקור ההשראה של דוכין (תלמידו). הביקורת היא יותר כתב האשמה על צורת היצירה (מעלה לרשת שירים מדי יום) ובעיקר על מקור ההשראה – על לימודי הקבלה של דוכין – "מוזיקה ואמנות הן לא פיתרון מדעי של בית ספר לייטמן … ההגשה של דוכין הופכת את כל האלבום למניפסט חד-מימדי" מאשר התייחסות לקשר בין מילים ומוסיקה.

דעת השכל הקרה, הרתיעה המוקדמת מדברים שעוסקים במהות, הפעלת תפיסות עולם נעולות, גרמה לכותב לחסל את האלבום של ארקדי, הגם שכתב באותה ביקורת משפט כמו "המוסיקה מלודית ונעימה, נוחה להכשרת הלבבות".

לעתים, אתם צודקים – מי צריך את המבקרים המגלומנים האלה? מה הם תורמים, מלבד זה שהם לפעמים מחרבים?

את כל המילים האלו כתבתי כדי להכות בעצמי על חטא קטן: קיבלתי המון תגובות על הציון שהענקתי ל"העולם שאני מצייר" של דוד ד'אור. רק שלושה וחצי כוכבים מתוך חמישה? לשירים חלשים מהשיר הזה הענקת ארבעה כוכבים, טענו הטוענים, וביניהם לא רק גולשים. הקשבתי לשיר פעם שלישית ורביעית, קראתי שוב את הדברים שכתבתי. האמת: היו בהם כמעט רק דברי אהבה. אהבתי את השיר ואת הביצוע. אינני משנה כמעט דבר פרט לויתור על "ביצוע טיפה אנמי". השתכנעתי: זה הטון ההולם את תוכן השיר. דווקא הויתור של ד'אור על ההחצנה המלודרמטית – הוא כוחו. וגם הציון: מעלה אותו בלי בעיה ובאהבה. אמרתי כבר שביקורת אינה מדע של מספרים. היא בעיקר ניסיון לשתף את הקורא או הגולש במחשבותיך, ברגשותיך.  וביקורת, צריך להודות, אינה יכולה להסתכם בהקשבה אחת, בשליפה מגלומנית מהמותן.
העולם שדוד ד'אור מצייר – הוא העולם שיש להעניק לילד ולילדה באשר הם, ובמיוחד אחרי שוך תרועות הפסטיבלים והפסטיגלים לילדים. דוד ד'אור, העולם שאני מצייר – הביקורת

 

 

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות