התקפה איטית Slow Attack

ברט אנדרסון Brett Anderson

5/5

את ברט אנדרסון שמעתי לפני למעלה משנתיים, אוגוסט 2007, בזאפה בהופעה בלתי נשכחת. כתבתי אז שהוא נמצא באחת משעותיו היפות ביותר אחרי סווייד. האלבום הזה הוא עוד שעה גדולה יפה באמת. שעה גדולה יותר אפילו מ – Wilderness של 2008.  בסופרלטיב – יצירתו  הבשלה ביותר. שיר אחרי שיר. מלודיות נוגות ונוגעות, טון שמעביר את התחושה.
Hymn בפתיחה מכניס לאווירה הסגרירית כמו סצנת פתיחה של סרט שקובעת טון להמשך. לא תמיד אני אומר על שירתו של זמר שהיא "מרגשת" Wheatfields נשמע כמו בלדת עם אנגלית. קסמה של  מנגינה. Summer מצטיין בהרמוניה קסומה, שיר שכמו מקרין אור פנימי. מוסיקה של חלום. נזכרתי ב"משהו" של הביטלס. ואיזו אווירה מלנכולית מיוחדת משדר The Swans. 
אני מתאהב כמעט בכל שיר. הנה –
Pretty Widows.  גם Ashes Of Us. קולו התחושתי המעודן מחלחל,  משרה תחושת עצבות. הכל כאן מתחבר – השירה, השירים, המנגינות, העיבודים. הרבה מעבר לאלבום אווירה חורפי. סופרלטיבים? בלי הפרזה פרועה – האלבום הטוב שברט אנדרסון יצר לאורך הקריירה המורכבת שלו. לא שהוא ממציא את עצמו מחדש. הוא לא צריך. זוהי יצירה שלו מזוהה עם קווי המתאר שלו. תקשיבו פעם-פעמיים-שלוש, רצוי כשהשמיים בחוץ קודרים.

 

צילומים: יוסי חרסונסקי

 

1. Hymn

2. Wheatfields

3. Hunted, The

4. Frozen Roads

5. Summer

6. Pretty Windows

7. Swans, The

8. Ashes Of Us

9. Scarecrows And Lilacs

10. Julian's Eyes

11. Leave Me Sleeping

 

Brett Anderson – Slow Attack

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות