פרח קיר

שילה פרבר

היי פידליטי
5/5

כל המילים והלחנים: שילה פרבר "יהיה בסדר" – לחן שילה פרבר ודניאל סלומון, "מרגנית"  חיים חפר-דובי זלצר. עיבודים והפקה מוסיקלית: דניאל סלומון וליליאן שוץ.

 

 יש בחוץ עולם, יש חיים בחוץ, מתי יאיר הכוכב שלה? אחרי ששמעתי את האלבום, בטוח שיש כוכב שמאיר לה, לשילה פרבר. אולי לא באור נגוהות מסנוור, אבל בטח מזהה אותה. שולח קרן.

אלט נמוך. אינטימית, אירונית, חיוך מריר, מספרת-חושפת במנגינה רכה, בטון אפרורי הרהורים מהחדר. אדם בן אמיתי הוסיף צליל חשמלית מלודי תחושתי. יפה – העיטור.

חדש לשילה פרבר. מינורית. אישית מאוד. מלודית להפליא. הפקה קברטית. אם תגידו – טעם של פעם, לא אתווכח. טעם משובח של פעם.

מה יהיה איתי? שרה פרבר, וזה שנסון מארץ השנסונים. "פחד לא יסנוור אותי יותר", נשמע רעד בקולה שמתחלף בטון של תשוקה . "כי אני רוצה עוד, נמאס כבר כל לילה לעמוד מהצד". השיר נקרא "פרח קיר".מפח-מירמור נפש שהופך סרקזם ביחסים איתו ב"אישה". "אם תחפש אותי – מחר כבר לא תמצא שום דבר" פופ קצב מידטמפו, הרמוניות נשיות שמשיבות בשיר רוח מעט שובבית.

"לונדון" – על תחושת הבדידות הקרה בלונדון של מי שהחליטה לנסות את העיר הזו כדי להימלט מהאיחס המקומי. אבל במקום שמחה – יש עצב. מצד אחד, סוף-סוף היא בלונדון, ובשביל לונדון אפשר לוותר על החגים, החום והאלימות. דברים מסתדרים, מצאה עבודה ופאב אחד נחמד, ובשביל קצת מולדת שומעים אריק איינשטיין "בטירוף".  מצד שנימחכה שכבר יתקשרו, למעשה – שכבר יבואו לקחת אותה חזרה.
כמאמר חנוך לווין, בלונדון, יש אנשים יותר אדיבים והייאוש נעשה יותר נוח, אבל תחושת הבדידות והנתק – פחות נוחים. זה יכול להיות סיפור מצחיק, אלא ששילה פרבר שרה אותו כבלדה מלודית נוגה, פופ אווירה מלנכולי. פסנתר מינורי – טון, לחן ועיבוד תואמים אווירה לונדונית סגרירית ואפרורית. צליל חצוצרה של חבייר "פאטו" אוליברה מאורוגוואי מוסיף צבע רומנטי מיוחד, ותודה לליליאן שוץ, שהגתה את האלתורים האלה.

 

חוזרים למלנכולי במנגינה סימטרית יפהפיה, קצב איטי. "גשום" הוא מהשירים שלא יכולים להיכתב תחת שמש ישראלית. צלילי הקונטרבס והבנדוניאון חוברים לטנגו העגמומי והקודר יוצא מחורף אירופאי. שיר של סוף, שפרבר שרה בקול של געגוע עצוב. על המכתב שלא נשלח לאהובה. ברקע עלים שנושרים ומטריות, ושדרה עם נרות.. גם על השיר הזה ראויה פרבר לאור כוכב. צובט.

כמעט באותו מצב רוח – "האם תשמע" שיר על אהבה שממשיכה לפעום, שמכה כמו ברק. האם ישמענה? הטון השברירי, מתחיל שקט וגואה לסערה פנימית. והמנגינה מכניעה.

בואו לקברט ב"יהיה בסדר" – קצב וחיוך על משפט כ"שום דבר כבר לא בטוח/ כמו לרדוף אחרי הרוח/ רק לסגור את התריסים/ מי צריך את אור השמש?"

הקאבר ל"מרגנית" של חיים חפר ודובי זלצר הוא אתנחתת דאנס משנת-אווירה, קצב וצליל מיתרים מתוכנתים, ביצוע של נוסטלגיה מהולה בחיוך אירוני. אולי פרודי.  

חוזרים לאינטימי  – "שיר פרידה" – צערה הגדול, כניעה למצב-אובדן  שאין ממנו חזרה בכל מובן. "אין מה להציל/ לא צריך להצטער/ גם צער לא יועיל". שילה שרה כמעט בלחישה בנימת ייאוש, השלמה לא בטון דרמטי, אלא צנוע, נשארת בחלקתה האישית, כי כמו שאומר השיר – "ואין למי לספר שנגמר".

בסיום, היאוש לובש ציניות היתולית משהו. שיר קטן ומושחז, גיטרה אקוסטית נותנת קצב, צליל פסנתר מעטר, מעין שנסון בהשראת ג'אז צועני. אירוניית שרידות סרקסטית לסיום מופנית לגבר "אולי מחר עוד אתכופף/ ואשיר שיר מתייפייף/ על חמלה/ ואולי מחר תישרף אולי תידרס/ פתאום תגלה שאשתך היא גבר".

העיבוד וההפקה לקחו אותה לקברט אישי נוגה נוגע ומגיע, עושר שמעניק לה במה לשיר את תחושותיה והגיגיה הכי אינטימי ומדויק. קסום.  

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות