איתי פרל ודנה ברגר חיברו נופים אישיים כדי ליצור שיר משותף על בית. רסיסי זיכרונות ומראות – גם קונקרטיים – המכולת הקטנה, מפתח גנוב, איש שלא ישוב, צבע שמן על בדים, הכביסה המלוכלכת, דלתות נטרקות, וגם מצבי נפש – מבוכה, שמחה מאופקת, ערימה של הבטחות. האולי והכמעטים. וגם התחלה שלא נגמרת. שזרו זה את חוויותיו של זה. נוצר גבב של רשמים ותחושות, פסיפס הבזקים שמסתכם במשפט-מוטו  החוזר "הנה באתי הביתה".  

דואט אקוסטי – מנגינה פשוטה תמה, כמעט פולק סונג עם אלמנטים של קאונטרי, קולות מרוגשים שנפגשים לחוויות משותפות, שיר נוגה אפוף חום אנושי, דואט של אמת משותפת ברגעים של הזדהות תחושתית. מהשירים שמחזירים לזמן עבר בטעם משובח של פעם.

 אל המכלת הקטנה, אל הדירה הישנה/ אל המפתח הגנוב, אל איש אחד שלא ישוב
אל הסודות המתוקים, אל הסיבות למעשים/אל הדמעות שעוד יורדות, אל המבוכה והחידות
אל הברושים אל הכבישים, אל צבע שמן על בדים/ אל שיטוטים בלי מטרה, אל זוג עיניים במראה /אל הזדמנות שלא ניתנה, אל החמלה והטינה/ אל פתקאות באבנים, אל פתח צר אל אלוהים

הנה באתי הביתה

אל הקרבה והקרבות, אל הדלתות הנטרקות/ אל השמחה המאופקת אל שאלות ללא תשובות, מה שיכול היה לקרות/ אל הכביסה המלוכלכת

מן האמת העצומה שוב נפקחות עיני/ אל משהו בי שלא נשטף במים אל מנגינה של צחוק ושל כאב,  שאולי לא שמתי לב /היא מתנגנת בי עדיין

הנה באתי הביתה

אל המסגרת הקרועה, אל הספק באהבה/אל רגע של שפיות חדה, אל השלום, אל השלווה

אל השלם שבשבור, אל הצריך והאמור/אל מה שלא יכול להיות, אל הברכה שבחיבור

אל גן העדן העצוב, אל בית הכלא האהוב/אל הטייס האוטומטי

אל ערימה של הבטחות שנשכחו עם השנים/אל האולי והכמעטים שהם כל מי שאני

הנה באתי הביתה

מחור קטן של תריס שבור אפשר לראות הרים גדולים שנשפכים אל הכינרת

את הרחוב המתפתל אל סף הדלת השואל/אל ההתחלה שלא נגמרת