"סתם התחשק לי לראות אותך היום/ להשלים את החלום שלא נגמר"

נועם פנחסוב שקוע בכל מאודו ונפשו בלאהוב, נמצא במעגל סגור. מתבשל בצערו. מנסה לגעת, להרגיש את האהבה/אהובה. לאורך האלבום, המאזין נדרש לחבור לרגשותיו, לגעגועיו, לאכזבותיו, לחוסר בטחונו, לניסיונותיו לתאר בזרם מילים פשוטות (לא תמיד "שיריות") תחושות קשות, מה שיוצר רומנטיקה קודרת עטופה בצלילים של הרמוניה, שמשדרת מצוקת הנפש בטון עגמומי. למשל: צליל הקלידים המסעיר שמגיע עם זעקת האוהב בשיר הגעגועים המלודרמטי "סתם".

פנחסוב, חולה אהבה (השיר "אחרים בעצמי"), דואב את אי הגשמתה עד עמקי צליליו, שהופכים לעיתים את העגמומי למתקתק. תרצו בהפוכה: את המתקתק למדוכדך. "אל תבואי אלי להיפרד/ כתבי לי מכתב ונתמודד"… (וגם "שלחי לי גלויה ונתגבר"… חוזר על עצמו ב"אל תבואי אלי") בעיבוד מקסים לצליל אקוסטית שביר ולקול נשי מקונן. הוא ילחש לה בסוד את השיר, שאף אחד לא ישמע ("עכשיו את פה"), הוא יבהה בתקרה בתקווה שיכתוב משהו, שיעביר לו את הזמן בהמתנה לתשובתה ("שמתי לב"), בדואט עם סיוון וייצפלד-ויסמן, בעיבוד מיוחד לכלי נשיפה. הוא יתאר את הפרידה המרירה באירוניה קשה ב"לעוף" – על אחת שמודיעה על עזיבתה – בוחרת "להיות אחרת" – "אני יודעת לעוף"…

"וכמה קשה/ לאהוב אותך כש…/את אומרת לי שכלום כבר לא ישנה/כמה קשה/לאהוב אותך כשאין עוד רגש אלי", שר פנחסוב ב"יופי". מנגינה פשוטה, עיבוד שמתפתח מאקוסטי נטו לאקוסטי-קצבי חשמלי.

נועם שר נוגה, תשוקתי לעיתים מאופק, בפעמים אחרות – מלודרמטי ("אחרים בעצמי") עד זעקה מרה בשיר המסיים לצלילי פסנתר מינורי – "שקיעה" – שיר בו מודה בפניה, שהכל היה אצלו זיוף. בשלב מסוים נוצר רושם, שהוא כלוא בטון אחיד, ממחזר תחושה, סגור בבועת אהבה מייסרת, שממנה הוא מתקשה להיחלץ, וכשמדובר ב-13 שירים, בהאזנה ראשונה נוצרת תחושה של שיר ארוך אחד. ובכל זאת, האזנה שלישית ורביעית נראה כי מגולם במנגינות ובעיבודים האקוסטיים יופי ייחודי, והטון של הזמר משדר אמת פנימית.