כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להינחם על בניה כי איננו. כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך ושבו בנים לגבולם (ירמיהו)

על הדברים האלה ממשיכים לחבר שירים: עידן רייכל כתב: רק מנעי קולך מבכי / ועינייך מדמעה / כי השער ייפתח לו / ויבוא בו בסערה / כשישובו לגבולם (נאמן לקונטקסט המקורי)

מאיר אריאל הלך בדרך הפוכה, חש כי עדיין השיבה הפיסית אחרי הגלות, אינה מצדיקה את ניחומה של רחל, כי הגם ששבו בנים לגבולם – עדיין לא תיקנו מידותיהם.

אודי דווידי מתאר אותה בשני גופים – ראשון  בפנייה אליה – "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה"… הביטי רחל הם חוזרים הביתה"… וגם בגוף שלישי – "יודעת שישוב לכאן בעוד אלפיים שנה, דמעות מרטיבות את לחיה ובוקעות השממה"  כשהוא משתמש בסיפור ברמה המטפורית לתיאור אהבה, במשמעות שיכולה להיות כפולה (יהודית-לאומית, אישית)

דוידי מספר את סיפור רחל המבכה (ראה  טקסט למטה) בקול מאונפף כנראה דרך פילטר, ובהמשך בטון עורג גבוה. השיר נפתח בצליל פסנתר מינוריים, ההמשך – מלודיית געגועים שמזכירה את האוריינטציה המוסיקלית של עידן רייכל. הפניה אל רחל מושרת בהרמוניה מענגת אוזן, העיבוד לכלי מיתר מוסיף לאווירת הגעגועים. מהשירים היפים ששמעתי השנה.

מביטה בחלון עכשיו ורואה אותו פוסע

בשבילים הצהובים שיבשו עד תום

תרמילו על הגב המכופף ומבט נוגה על שפתיו מעיין של דם ודמעות מלווים אותו

מסתכל על אותו הירח והיא בו מביטה

הוא מתוך הגלות והיא מהעלטה

יודע שישוב אליה ,ישוב לחיקה

פתאום שומע קוראת אליו, אני עוד מחכה

מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה

כי דמעותייך הביאו אותם אל שלווה ונחמה

מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה

הביטי,רחל, הם חוזרים הביתה , חוזרים אל אמא אדמה

על דרך בית לחם עומדת רחל ומביטה, ורואה אותו הולך לאיטו ובעיניה דממה

יודעת שישוב לכאן בעוד אלפיים שנה , דמעות מרטיבות את לחיה ובוקעות השממה

מנעי קולך מבכי, ועינייך מדמעה, כי את שנות הגלות הקשות אעבור איתם

כשיחזור למולדת אהובה ימחה דמעתך באהבה

מיוזע ועייף הוא יבוא אך ליבו איתן