Nik Ammar (Guitar), Josh Breslaw (Drums), Stephen Levi (Clarinet, Vocals),
Bridgette Amofah (vocals), David Orchant (trumpet), Anna phoebe (violin), Lucy Show (bass).
שירים: Photo, Waiting, Gypsy, Long Way From Home, What You Are, S'brent, Crimea, Foggy Day, Everytime, travelling, Ladino, Wonder, Od Yeshoma, Refugee, Dusty Road, Magic Carpet, Yemini (אם ננעלו), Yesterdays
הבטחתי לעצמי אחרי ששמעתי האלבום האחרון שלהם Travelling the Face of the Globe – אני מגיע להופעה. מוסיקה שזעקה – חייבים לראות בלייב.
ליל שבת, ינואר 2010, בארבי מפוצץ. אזלו כל הכרטיסים. הופתעתי. נכון שאוי ואבוי ביקרה כאן והיא אינה אנונימית. מצד אחר: גם אינה להקת חובה שממתינים לה בקוצר רוח ומכינים כרטיסים חצי שנה מראש, שלא לדבר על השם הלא אטקרקטיבי הזה "אוי ואבוי" שמקורו ביידי, כשאומרים כשמשהו רע קורה. האמת היא שאין שום קשר בין השם למוסיקה שהלהקה הזו עושה. לא אוי ולא אבוי.
עוד הפתעה: הזמרת במרכז הבמה, Bridgette Amofah, דוגמנית לשעבר, שחורה-היא-יפה-נוטפת סקס, שהחליפה את מי ששמעתי בהופעה של הלהקה בירושלים לפני 3 שנים – אליס מקלפלין Alice Mclaughlin. אבל בעמדת הכינור מצאתי עדיין את האטרקציה – אנה פואב Anna Phoebe, המסחררת, הדומיננטית בקטעי הסולו שלה.
אוי ואבוי היא יבוא בריטי אקלקטי, היתרון והעוצמה – בסגנון הגמיש, מעין מוסיקת עולם, חיבורים בין פולק, לכליזמר, מזרח אירופה, לצועני, ריתם נ' בלוז, למה שתרצו, אלטרנטיבה לפורמט הרוק הקונבנציונאלי של גיטרות-קלידים-תופים. ראינו בבארבי את "קלקסיקו", תחשבו גם על "בירות" למשל. יש כבר ליגת על רוק-עולם מצוינת. אצל "אוי ואבוי" זה כינור וירטואוזי שחובר לקלרינט ולחצוצרה, פופ, בלדות Soul עם מוסיקה צוענית ויהודית שלא שומעים כל ערב.
אלבום רביעי. להקה מחודשת, אבל ניק אמר הגיטריסט הבלוזי המצוין, ג'וש ברסלו בעמדת התופים, סטיב לוי בקלרינט, הרכב הבסיס קיים. בעמדת הבס מצאנו את לוסי שאו, דיוויד אורשאנט – בחצוצרה, אבל השינוי המשמעותי כאמור היא בריג'ט אמופה, Bridgette Amofah, במרכז הבמה, שמעניקה חיים חדשים להרכב. נשמעת כמי שיכולה להיות דיוות הסול הבאה, אבל בשביל כך לא בטוח שנוסחת אוי ואבוי מתאימה. מצחיק לשמוע את אמופה שרה יידיש. רוב הסולואים היו שלה פרט לשניים של סטיב לוי, נגן הקלרינט, ביניהם קטע יפהפה – Everytime. הרגעים היפים – שכל הלהקה נכנסת לג'אם, כמו בקטע Refugee, בעל משב רוח חזק שסוחף את הקהל.
הקומבינה המוסיקלית הזו היא בעלת מרקם פריך אולי אפילו טיפה בומבסטי שאין שום בעיה לחבור כמעט לכל שיר. לעיתים, במהלך הערב, איך חשבתי איך לא עלו על פורמט מוסיקלי כזה לפני "אוי ואבוי", ואחרי הערב הזה, ממש לא אתנגד לעשות Repeat על ההופעה.
אוי ואבוי בהופעה בתל-אביב
