"זו נפשי את נפשך אוהבת/ ארוגה עמה בשטיח מוות// חוט וחוט בצמר שתי וערב/ מצטלבים בו כמו הבוקר והערב// נפגשים ונפרדים ללא חדל/ זה עולה וזה יורד לו בגלגל// גורלנו כך יהיה שלם/ יחד באנו, יחד נעלם"
שיר סיום בדיסק של זמרת ומשורר. תוגת החיים – במוות. הצליל והקול – רחומים. שיר סיום של צליל (אילן וירצברג) שמשדר צער על אהבת השניים שלא תימשך לעד. ואלי יש נוחם אירוני במשפט "גורלנו כך יהיה שלם/ יחד באנו, יחד נעלם". מאיה בלזיצמן מוסיפה רובד של מספד בצליל הצ'לו. צמרורים. ומותר לבכות.
פתחתי בסיום – כי הוא מכיל את האינטראקציה בין נורית גלרון לנתן זך. נפשה בנפשו. אפילו מכנה אותו "מושא הערצתי".
זך כותב בפתח החוברת של הדיסק על מעריצתו: "לעיתים יקרה שבשעה שאני כותב שיר העוסק בסבך היחסים שבין גבר לאישה – ויש לי לא מעט שירים כאלה – אני אומר לעצמי: זה בשביל נורית גלרון", ואגב כך הוא מדגיש כי גם התיר שינויים בשירים – חילופי הגופים – זכר ונקבה, גם במילות השיר עצמו כדי להתאימן ללחנים, ואמנם הקשבה לשירים כשהטקסטים מולך תחשוף את השינויים.
נורית גלרון היא הזמרת של נתן זך מזה שנים רבות, ודי להזכיר את האלבום "שירים באמצע הלילה" ושירים כ"האדם עץ השדה", "כשצלצלת רעד קולך". אפשר להוסיף צלע שלישית: אילן וירצברג, שהעשיר את המפגש הזה בלחנים ובעיבודים מצוינים, ובאלבום הזה מגיע עוד אשראי גדול ללני בן בשט על העיבודים וההפקה המוסיקלית. גלרון זקוקה לכולם – למשורר, למלחין ולמעבד כדי להגיע לשירים שהולמים את מידותיה, וזהו אכן אלבום "נורית גלרוני" מובהק, כלומר – רוחות טובות שמנשבות מהעבר, ממש כמו חילופי העונות במובן החיובי של המילה, הגעגוע לריחות הסתיו והחורף. משהו אורגני.
הן (הרוחות) מנשבות כבר מ"אהבה של שני אנשים", שיר קצבי, שהעיבוד טענו במתח יפה. תחושת האהבה הארעית – שהמשורר מביט בה ורוצה לחוש ממנה.
הצליל החלומי שחיבר ערן ויץ ל"צליל שביר" – שמתחבט בדיכאון הערב ("אז מה אם לא הייתה אהבה") קצב שלושה רבעים בעיבוד שנסון נוסטלגי. נגיעות בשלם למרות חוסר השלמות. עיבוד שהזכיר לי צלילי איזי ליסנינג צרפתיים של פעם נוסח פרנסיס ליי.
זך נוגע בלא מוחלט שבתחושת האהבה בשיר "אתה ואני" ("כאילו לא היה זה נס חגיגי שיומך היה גם יומי") בלחן יפהפה שכולו חסד של שילה פרבר.
עוד שיר על יחסים בפרספקטיבה של זמן מנקודת מבטה – "חוזר אחרת", פופ מחויך, אם כי לא מהפנינים המוסיקליות של האלבום.
אבנים יקרות: "טעם" – מערבולת הרגשות שקיימת גם במצב של חוסר התוחלת שביחסים ("אין מה למהר"), בוסה נובה נוגה, עיבוד חם
"דיוקן עצמי" – שהלחין יפהפה בן ארצי, שיר על מודעות עצמית מול פני מציאות "מבוגרת" – "היום אחיה רק לעצמי/ ולא לשום איש אחר/ ושום תפקיד לא אמלא/ ועל שום דבר לא אוותר". עיבוד עשיר טיפה נוסטלגי, שיר שמתארך לקטע אינסטרומנטלי שממשיך את התחושה. ובשני השירים – זוהי נורית גלרון שמחלחלת.
בן ארצי הצליח להעניק ל"ואז בא לנו" את הצליל התואם, מונולוג טעון רגשות מושר בכאב. זך כתב אירוני וציני על פערי תחושות בינו ובינה בערב קסום ונפלא – "ולפחות אני הצטערתי ליד החלון", ומגיע עד קיצוניות של "ועמדתי שם נבוך ומחריש כאבל על מת", תחושה כה קיצונית שמולידה גם חשש כלפיה – "וחששתי לאשליות שלך והלב חשש לשקריו".
אווירה אחרת פחות כבדה בעיבוד קצבי ים-תיכוני בשיר "אם נגזר" – "אם נגזר על אחד מאיתנו/ לעזוב את השני/ הייה זה אתה שעוזב/ כדי שלא אעזוב אני" (בטקסט המקורי "היי את זו שעוזבת"). הפתעה גדולה מזו – "הולך סובב" – כמעט בנוסח שירי החאפלה המזרחיים, חיוך גדול באלבום שבו נושבות הרבה רוחות של תוגה, כשהמוטו – המציאות טופחת, "אז לא נדרוש יותר מדי מהחיים". מה לנורית ולמוסיקה "מזרחית"? גם לה מותר לחייך. אבל החגיגה מסתיימת ב"עייפתי", (לחן: אילן וירצברג), חוזרים לתוגה בשיר היחיד בדיסק שאינו חדש.
הסולם הזה שהכי מתאים לשירה שלה – סולם של העצבות הטעונה, טון קודר כמו מתחנן לעזרה. תפור למידותיה. תחושה חוסר ישע שמתחברת למראה העין. הכוכב שרץ לו, והירח נעלם והקור. הדובר בשירתה של גלרון מקונן "עייפתי הלילה", תר אחרי כוכב נסתר שהוא עוד לא פגש והוא מבקש "היי לי אשת סוד". מחפש מפלט, מפנטז על דמות שאפילו אינו יודע את שמה – אהובה זרועת כוכבים, כי לו אין כוכבים אחרים. מנסה כוחו עוד בכתיבת שירים, אבל גם זה לא מה שהיה. גם כאן לא נמצאת הישועה.
הלחן המינורי של וירצברג לוקח את השיר אל מחוזות הריגוש הגואה. וכמו שנורית שרה את זה – השיר מתמלא בעוצמות שאינן קיימות בו. עומק העצבות, שברון הלב. העיבוד מעצים את הדרמה, וכמו שהשיר מתחיל אינטימי הוא מסתיים אינטימי .נורית גלרון – הנצחית והטובה.
