באחת אחרי חצות, כשחלק מהקהל התעטף במעיליו והתכונן לצאת מאולם מס. 1 בסינמטק ת"א, חזר איש ההקשה והמתופף, ניצב מלוא קומתו מול המיקרופון ופצח בשיר נשמה. הטונים, באלתור, ההבעה הגיעו מכל ישותו כאמן וכמוסיקאי. והפעם זו הייתה שירה של ממש, לא שירה א-טונאלית כמו שהוא אוהב להשחיל במהלך ההופעה.
אנחנו מדברים הרבה במושגים של "חוויות" ולא ממש מתכוונים לדבר האמיתי. אז הנה זה קרה: קהיל אל-זאבר, עשה את זה. לפחות מבחינת ראשו וליבו של כותב שורה אלו – הרטטים עברו, ואם להדרן יש משמעות יותר מאשר עוד קטע לסיום המופע, זה היה זה.
שמעתי את אל-זבאר לפני שנתיים בפסטיבל הזה של תל-אביב. מבחינתי אין בעיה שישריינו אותו גם לעוד שנתיים. הכינו כרטיסים מראש.
כשאומרים "פרקשיוניסט" percussionist, קשה לכלול בנשימה אחת את אל-זבאר. סולו השירה הוא עוד אלמנט בורסטיליות של איש ההקשה. כשהוא לא ליד מערכת התופים, הוא מנגן תופים אפריקנים (קונגה, קלימבה), שגם כשהוא מנגן – הוא מוסיף מיני פראזות,קולות, צחקוקים ושאר להטוטים קוליים שמזכירים מתופף כמו ארט בלייקי.
אין שום ספק: קהיל אל-זבאר הוא אמן של לייב. הוא מנגן ג'אז מבסיס של אלתור על מוסיקה אפריקאית. משהו כמו – חוזרים לשבט כדי לגלותו מחדש. גם ההדרן הקולי היפהפה הזה. לא סתם אלתור אלא סוג של ריטואל. הכול כלול בזה. הוא גם זקוק לנגנים מעולים כדי להוציא את הריטואל לפועל. על הבמה היו איתו נגן הסקסופון בריטון המייט בלואיט (Hamiet Bluiett) ונגן הקונטרבס ג'וניוס פול. נגינת הבריטון של המייט מופלאה, מגיעה למקומות שלא כל נגן בריטון סקס מגיעה אליהם (מוסיקה טונאלית, א-טונאלית) גם ג'וניוס פול הצעיר בהרכב נכנס מצוין לתוך הגרוב.
הריטואל של זבאר הוא קומבינה של ג'אז, ריתם נ' בלוז, מוסיקה אפריקאית, גם אלמנטים של גוספל וסול ואוונגרד. המוסיקה פולטת חום רב. השילוב של נגן ממציא-עצמו-מחדש ועוצמות תחושתיות שמגיעות מה"רוחני" הוא מה שמרכיב את אל-זבאר. מסוג ההופעות שהם הלחם והחמאה של כל פסטיבל ג'אז, בעיקר – חמאה. אקזוטי, אחר, מיוחד. מלהיב.
<קהיל אל-זבאר & Ritual Trio
