The way up

פט מתיני גרופ

נונסאץ’, הד-ארצי
0/5

משך כמעט 30 שנה, הוציאו הגיטריסט פט מתיני ונגן הקלידים לייל מייס יצירות משותפות בקשת רחבה של גוונים וסגנונות. הפעם הם השתמשו ברוב האלמנטים מעבודותיהם כדי ליצור סוויטת ג’אז עם הרכב בינלאומי הכולל את הבסיסט סטיב רודביי, המתופף המקסיקני אנתוניו סנשז, החצוצרן הוייטנמי קונג וו ואת נגן ההרמוניקה יליד שווייץ גרגואר מארט. 68 הדקות בדיסק מסמנות אתגר – לחבר ארבעה קטעים ארוכים בחוט מלודי, ועם זאת לשמור על אלמנט ההפתעה במעברים בסגנון, בעיבוד, בסולואים, באווירה. מיילס משלב פסנתר אקוסטי, סינטיסייזר וגם גיטרות מסונתזות. גם מת’יני חיבר את הגיטרות לאלקטרוניקה הממוחשבת, אבל הוסיף גם את הצליל החם של גיטרת הסלייד הישנה והטובה. מת’יני מספק בדיסק הזה כמעט מכול מה שהוא התנסה בקריירה שלו – סווינג, אפרו-לטיני, פולק-פיוז’ן, צליל א-טונאלי. וגם – משהו מרוח הצליל האירופאי המאפיין את אמני ECM. הוא מזכיר בעיקר את אלבומו במצוין Imaginary Day מבחינת אפיון הסאונד. זהו מסע נאראטיבי דרך ובין תחנות מוסיקליות בדרכו של מתיני. הגישה הזכירה לי את ז’אנר הפרוגרסיב רוק מהשבעים. אין ספק: בפרוייקט הזה נעשתה עבודת פוסט פרודקשן מורכבת של הלחנה-עיבוד. זה לא ג’אז שמפגיש נגנים לשתי חזרות של אילתור משותף. החידוש הוא במבנה הארכיטקטוני שמתיני מעניק לסוויטה הזו בקומבינציה של סגנונות, מעברים ואלתור. דיסק שמראה ש מתיני ומיילס אחרי כול השנים האלו, עדין מסוגלים להגיע לשיאים חדשים בתחום היצירה המשותפת, והם מחזירים למוסיקת הג’אז את הניצוץ הקריאטיבי. להיסגר באוזניות, להקשיב 3-4 פעמים. זה מסוג הדיסקים ש"גדלים" מהקשבה להקשבה.

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות