שרון שביט רביבו מנסה להכיל מיני נושאים העוסקים במצוקה אישית, אבל השיר שכתב הוא תפסת מרובה – לא תפסת. רוצה יותר מדי בבת אחת ומפסיד הכול. לא ברור מהשיר מה רצה להדגיש – מה לא נוח בצעידה לבד איתה "בנעליים חדשות", ומה פשר הניסיון לברוח, ומה אומרים הפרחים ש"נבלו מזמן". סימני שאלה רבים מדי. גם המעבר מלשון מטפורית ללשון פרוזאית – "במרוץ שהעולם מייצר – עוצר כמעט כל מטר/ בשביל לקטוף את הפירות שלא אוכל" – אינו מיטיב עם השיר. הניסיון לייצר איזושהי מצוקה לא ברורה שנוגעת בקשיים (אהבה, חיים) דל-מסורבל-שטחי, ונשאר בגדר יומרה.
המוסיקה והביצוע – מנגינה יפה שנעה בין סלואו למידטמפו צבועה בצבעי אפור פסטליים ובקולו הגבוה המהורהר  של רביבו – מייצרים אווירה קודרת מחניפה. מה חבל שהכישרון המוסיקלי אינו נתמך בטקסט ראוי.

לבד איתה הייתי צועד לאורך כל הדרך
ובעיניים עצומות הולך רחוק
מרגיש כבר לא בנוח ואין לאן ללכת
בנעליים חדשות עומד לבד

כבר לא רואה לאן
נברח מפה
הפרחים נבלו מזמן

שרון שביט רביבו – גיטרה ושירה, אבנר גבריאלי – קלידים, איתי מאור – בס, תופים: אחירז חורש