"אני רוצה לרצות פחות/ למד אותי כבר להרפות מהמושכות/ הלוואי ואתה היית רואה/ שבין השורות אתה לא קורא" ("הזעם")  את מיכל גבע יש לקרוא בין השורות. היא אינה מגישה את עצמה עם כפית. מחליפה גוונים. מתחקרת את הנפש.
זו מיכל גבע ששרה על שינוי: נולדה בפעם השנייה – כשויתרה על "מה שעשה לי רע". אורה הגדול שמגיע במערבולת מילים על רקע גשם ואלף זריחות. זו מיכל גבע של בדידות בקפה, מרגישה כאילו חו"ל, מסתתרת מאחורי משקפיים כהים כדי להסתיר את הפחד. המטבע שנזרק לבאר יגשים משאלתו של אחר, אבל גם לנסות משהו אחר בסיטואציה שלוחת רסן – לא לטאטא הפחד מתחת לשטיח, אפילו לנסות ללכת עד הסוף.
לרשום – סינגר סונגרייטרית נולדה?  נרשם. מיכל גבע רשמה יומן תסביכים ברגישות רבה. לחנים לא פשוטים שמשדרים את תוגתה, כאביה-מאווייה. "שנתיים במים" – שנפתח בצליל בס ואקורדיון נשמע כמו איזה קברט טנגו. שנסון כאב סוער רגשות על יחסים.
וגם על שנאת עצמה: החשמליות מטעינות את "220" ברוק מטורלל משהו – זעקת התסכול האישי על רקע טיפול פסיכולוגי (220? זול לא?)
רעשיה הפנימיים ניחתים ב"הזעם" על רקע מה שנשמע כטראומה ("התנגשות כרית אוויר לפנים/ הצופר נתקע מצפצף מבפנים")
"יש לך ריח של אלהים אצלי/ מניח פיות בכיסים/ לעולם לא אמצא/ את הדרך החוצה ממך"
בחרה ב"ריח של אלהים" – כמטפורה לתיאור יחסיה האינטימיים המתסכלים. תיאור סתמי משהו של מציאת מפלט – "בתוך השמש" וגם "הגלים שומרים עלי כבר". המנגינה מוצלחת, הטון הגבוה משדר את התחושה הנתמכת בהפקת רוק טובה ומיומנת.
טונים מרוככים ומוסיקה מעודנת ורוגעת מגיעים מ"הלוואי עלי" – גם כאן שיר על פערים, והפעם על אימא שחושבת ש"אהבה זה כמו אצלה/ הלוואי עליי"
"קרח": שיר עצבים עליו. "אתה הופך הכל לאבנים וחול", מבואסת אפילו על כוס התפוזים שסחטה עבורו, גם על כך שלא צפתה שהוא הגיע אליה רק כדי לנפוש. נותנת בראש. עכשיו שיעוף לה מהעיניים לפני שתיקח את כל הקרח מהמקרר ותאכיל אותו קור. שיתבייש לו המסתלבט.
השיר מגיע ב – Punk רוק קופצני קומפקטי, ביצוע עצבני דחוס ותיאטרלי. גבע משחקת אותה שירה שפיצית מסוגננת חסרת גוונים.  נדמה לי שהיא טעמה מהקרח הזה, כי היא נשמעת אייס קולד לאללה.
ואז קונטרסט: הרוגע ההרמוני הממוסטל בעיבוד לכלי מיתר קלאסיים לקטע פרוע ומשולח רסן – "בוא עכשיו על הרצפה/ בלי מזרון ובלי לישון/ נדמיין שמלחמה בחוץ/ או לא יהיה חנו תירוץ". מבקשת לעשות מין בכל מקום/ מצב לדמיין שאהבה מנצחת משפחה. גבע אינה פוסחת על הגניחות והזעקות ומגיעה לאורגזמה-קרשנדו.

והסיום הוא רוגע מרוכך רווי געגועים: בלדת פסנתר יפהפייה לא ארוגנטית, מלווה געגועים אל אהבה של "מקום בטוח/ הוא לא קשוח/ הוא לא עשוי מברזלים/ אהבה עוטפת ברוך/ ומסיחה את דעתי/ מחלום ישן/ כמעט נרדם"… סיום הרמוני נוגה לאלבום שהוא סייסמוגרף אותנטי, המצליח לשדר את מגוון רגשותיה ורגישויותיה של יוצרת ומוסיקאית זן נדיר ברוק המקומי.