גם אני מחאתי כפיים כעבור 66 דקות. מתי מוסיקת ג’אז הצליחה להפנט ככה. הפסנתרן הזיקיתי, באחת משעותיו היותר יפות. את האימפרוביזציות האלה ניגן ג’ארט בקונצרט ב-1975 בקלן, גרמניה. ג’ארט הוא מסוג הנגנים שיוצר מבנים מלודיים מפתיעים תוך כיד אלתור, מהסוג שמספרים סיפור. קונצרט של שני חלקים מנוגן כבשני חלקים. ג’ארט עובר מרעיון לרעיון, כשביד שמאל החזקה שלו חוזרת על מוטיבים. הוא מנגן הרמוני עם השפעות של דיביסי, אבל מעל הכול זו היכולת ליצור מארג מוסיקלי של תחושות לכדי יצירה שלמה, מחוברת ומהודקת היטב. על ג’ארט נחה באותו ערב לא מוזה, אלא השכינה בכבודה ובעצמה. זה דיסק שלא נפרדים ממנו לעולם.
