יוצאים מתוך יער אפל כדי לגלות יהלומים בשמיים. את האהבה והתקווה לא מחפשים בבני אדם אלא ברוח סתיו, בבדידות. אי-שם יש אור גנוז שמגיע עד קרקעית הים, עד כלות הקיצים. יובל בנאי את שלומי ברכה מחלקים תחושות נוגות בזמן המודרני שבו "נותנים לך להרגיש אשם".
משינה אינה ממציאה עצמה מחדש. המנגינה הפשוטה יוצאת ממצב רוח, לא שברון לב, לא משהו טראומטי, אלא רומנטיות מדוכדכת משהו, גם סוג של הרגעה, אי כניעה ותקווה לטוב. שיר שמגיע במידטמפו, עיבוד מאוזן, אווירה חורפית, רווי תחושות. אחרי כל השנים האלו, זוהי משינה אולי עצובה יותר, אבל בנעלי בית נוחים. למי אין קצת עצב בלב. מי אינו מחפש את האור הגנוז. מילים ומנגינה שעושים את הדרך אל הלב בלי רעמים וברקים, אלא בהתרפקות. החברים הותיקים מעדיפים את זה ככה. הם לא נהיים צעירים יותר, נועזים יותר, אפילו לא ציניים יותר, שלא לדבר על מהפכניים יותר.

גשם זהוב ישטוף את האבק
אז אל תיתן שישברו אותך
ריחות פרדסים
ידליקו את כל החושים שלך
מחפש תמיד מנסה
את הדרך החוצה
מיער אפל