יאיר ורמי מתרפקים על אהבה. יש סיפור טלנובלי. התרחשויות שעברו במיילים מהגליל, גם מניו-יורק. היא שם רחוק. הוא נשאר פה דואב מתפאר בביצועיו. נו בטח שנזכרים ב"מי יאהב אותך יותר ממני" ששר דוכין. אבל אצל יאיר את רמי זה מגיע יותר קיטש – "מי נגע בך כמוני, מי טעם אותך כמוני?" (בטח שתאבי הרכילות כבר עוסקים בחידון למי התכוון המשורר?) משחילים את התחושה הזו שהוא היה הכי-הכי אצלה, למרות הפערים – שאינם רק בגיל.
מצד שני: החיים שלו כזמר – הוא מבין – לא התאימו לה – "את שונאת ת'בחורות, את מחיאות הכפיים ולא רוצה לחיות לבד, להירדם לבד ליד אחד שגורם לך להיות בצד". געגוע—גאווה-הבנה  ומה רע בקצת קיטש. חלק מהחיים.  והחיים הם לפעמים טלנובלה. רמי שר את הטקסט הזה במלוא עוצמת הרגש הראויה, כמו זה בעצמותיו. נדמה לי אפילו שאני שומע משהו נשנק בקול. וגם הלחן והעיבוד לוקחים אותן למקום שקל להגיד – מה קרה לו שהוא נמס כמו גלידה בשמש לוהטת. עובדה.  ויהיה מי שיגיד – ריגש אותי. לא אתווכח איתו.

עברו שנתיים מאז שאת נסעת רק לשבוע
אומרים שאי אפשר להתרגל לגעגוע
כל העולם אמר לך שאני האיש הלא נכון
מבוגר מדי, צעירה מדי, ואין שום היגיון
קיבלתי מייל אחד מניו יורק אחד מהגליל
היה אחד שהסביר לי שאין מה להציל