אני שומע הד לצליל הגיטרה של דמיולה מהשבעים, ימי פאקו דה לוצ’יה ומקלפלין, גם "חזרה לנצח". ההבדל הוא שדימואלה 2003 יותר יצירתי בתפר בין ג’אז, לטינו ופלמנקו. עוזרים לו בין השאר גונזלו רובלקבה כפסנתרן, החלילן אלחנדרו סנטוס וגומבי אורטיז בקונגס. שומעים עיבוד אלגנטי ל"סנור מאוז" של צ’יק קוריאה, ל"פוגטה" של אסטור פיאצולה. זה פיוז’ן אבל פחות באוריינטציה אופנתית. יותר יצירה מרהיבה בגווניה, שינויי טמפו, טקסטורות מגוונות, גם פריטה עשירה. כמעט הנאה צרופה
