אני שומע את Unexpected הפאנקיי בפתיחה, ואומר: דווקא הריתם נ' בלוז הצפוי של אנג'י סטון הוא מה שיתפוס את שוחרי הסגנון הותיקים, שאינם מתעקשים על אלישיה קיז ומוכנים לקבל את ה – neo-soul. של אנג'י. באלבומיה הקודמים היא ניסתה היפ הופ שמעולם לא התאים לקול הנשמה העמוק שלה. כבר באלבומה הקודם The Art of Love & War, היא חזרה לסול מסורתי, והתוצאה הייתה מצוינת. זהו ההמשך. "לא איכפת לי מה שאומרים עלי", שרה אנג'י ב – I Don’t Care. והיא אכן צודקת במגמה להיות נאמנה לסגנון שהוא הלחם והמים שלה גם על חשבון תהילת צמרת בטוחה.
סטון אולי כבר אינה חביבת הפלייליסטים אבל את Maybe הייתי מכניס בלי בעיה וגם Free דואט מענג עם ריקו בארינו . סטון עדיין מהטובות בז'אנר. האלבום הוא שיעור באיך עושים סול משובח בלי בלי פורמולות עדכניות של טובי הפרודיוסרים.
אנג'י היא המסורת הישנה הטובה של סול פופ מיוסיק מסורתי. היא אינה מתיישנת. היא רק משתפרת. בטון, בדיקציה, בפרייזינג, בפרשנות. גם הטקסטים אינם ההתייפייפות הרגילה על אהבה. I Ain't Hearin' You עוסק בנושא שמועות זדוניות. גם אם היא משתמשת במפיקים שונים, התוצאה הסופית קוהרנטית. דיסק cool, סול עכשווי שאינו מחמיץ גם את החיבור להפקה האלקטרונית המודרנית ב – Tell Me, עם ראפ שמזמר Dose.
מלכת סול בלי כתר.

אנגי סטון – Maybe