ברטרוספקטיבה יש שירים שהזמן לא היטיב עימם למרות איכויותיהם הגבוהות. זה האלבום הזה, שהוא כמעט כולו יצירתו של דוד ד'אור בהפקה עדכנית  מלוטשת ורבת המצאות של עופר מאירי.
"כשאת שואלת ושוב כמובן" (יהונתן גפן/ דוד ד'אור ועופר מאירי) הוא מהשירים האלה. על אהבה שמושבת ריקם. קול הקונטרה מקבל עוצמה מיוחדת בהפקה המוסיקלית.
מצד שני: "שמור על העולם" – מהשירים האולטימטיביים שהזמן כן מיטיב עימם. תזמור והפקה מוסיקלית שעשו חסד עם קולו. לוקחים ספירות עליונות. הרמוניות מקהלתיות קסומות.
ריחופיות קסומה – זה מה שמגיע מהקול ב"פרפר" ("לעוף רחוק") גם הוא בעל איכויות קלאסיות. הקול של ד'אור מטפס לשם.
מתי כספי בלחן ובעיבוד מצטרף בלחנו ל"ולנו יש" – מונולוג על רקע יחסים אמביוולנטיים "ולנו יש האהבה/ לנו יש את האכזבה/ וריקוד שלא נגמר". נדמה לי שהשיר הזה נעלם מרשימת השירים המופיעים של ד'אור, אולי שלא בצדק. עוד לחן טיפוסי של כספי מעטר את "איש ואישה" – גם הוא שיר שלא הצליח לחלוף מעל מחסומי הזמן.
ד'אור יוצר וזמר רגשן, תחושות שמגיעות מעומק הצער – ב"אמא של גיא", נוגעות בפצע. מלודרמת של אמת. זעקה שמזכירה את הזעקה ההיא של פינק פלוייד. מרטיט.
ד'אור עושה שימוש במנעד המדהים שלו בצורה פונקציונאלית – בשיר "בחרתי בך", בו הוא מבקש לשמור על עוצמת חווית האהבה. מנגינה יפהפייה. סולו סקסופון של גלעד עצמו.
אצל ד'אור קול הלב מנעיד את המיתרים. "תפילה" – הוא דוגמא לשיר שמתפתח במקצב בלקני לסערה רב חושית, מטפס אל ושיאי הרגש גם "רק עד שהיא תבוא" בחפיפה לצליל החשמלית של שמוליק בודגוב ששר יחד עם דאור כמעט בגובה אחיד.
הקצב משתנה לסגנון דיסקו אייטיז ב"אני עף" – להיט בעל פוטנציאל לעוף גם לשנות האלפיים שמזכיר את ג'ימי סאמרוויל שאף הוא ניחו בקונטרה טנור.  אלבום שצריך לחזור למדף החובה.