אהבה על תנאי

יהודה פוליקר

הליקון
4.5/5

אין הפי אנד בדיסק החדש של פוליקר, בסוף הסרט הרגו את הגיבור, שר פוליקר על ילד בן עשרים, שהכל נראה אצלו כך-כך מושלם, ובאה תאונה ונפלה עליו כמו סוף העולם, ועכשיו התחושה היא של ים שלא רואים בו את החוף. סיפור שיכול להיות גם מטפורה.
חשבתי על סוף טוב כי הייתה איזושהי הרגשה של מעט אור במנהרתו של פוליקר נכון לעכשיו. אבל כשאני חוזר לשירים – יש מעט מאוד מזה. אולי אור דל של נר.
זה אינו אלבום אופטימי, למרות שפוליקר מודע מאוד לקיום הטוב ומנסה להגיע אליו החל מהשיר הראשון "אהבה על תנאי" שאומר: "אני לא נשבר ולא טובע/ משהו חזק בפנים לוחש לי די/ לא עוד אהבה על תנאי"…
אבל עוד לפני שנגיע לשירים, אומר בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים: אם עדיין חשבתם שהוא בעיקר מוסיקאי – אפשר לשחרר הודעה סופית: נולד משורר. לא פחות לא יותר.
משקלו של פוליקר במילה בדיסק החדש אינו נופל ממשקלו של פוליקר במוסיקה. פרט ל"מעבר לגדר" – שיר על החומות המקיפות את חיינו שכתב יהונתן גפן, השותפות של צרויה להב ב"יום עצמאות" ושל יעקב גלעד ב"שלושה ימים" – כל המילים של פוליקר.
נולד משורר שכותב: "הנה אני ניצול נפשי/ יוצא אל החופשי/ עמוק מתוך עצמי/ ברור ומוחשי// הנה מתוך צינוק חיי/ נולדתי אליי/ תאום שאין לו אח/ נפרד לא יישכח … הנה האור של זמן אחר/ מאיר לאור הנר/ כותב את דעתי/ נושם את נשמתי// אני נולד שוב זה יום הולדת/ אני הנפש בלי מולדת/ אני הרוח הנודדת/ יתום של אלהים" 
נפש בלי מולדת, יתום של אלוהים. אקוסטית שלפני הקצב משמשת רקע לטון הדואב. פוליקר שר את נפשו, מנשמתו, נושם צליליו. גם צליל החשמלית כואב איתו.
נולד משורר שכותב: "עכשיו כשהלכת מכאן / כלום לא מובן/ פנסים הפוכים בלילות/ מאירים שלוליות// שכחנו מזמן איך לגעת, לדעת/ ועכשיו אהבה בי נכנעת/ ואתה שאדיש איזה איש"… קצב מידטמפו, לחן מכניע מסוג שיריו האולטימטיביים, קדרות הקול שמשדרים את הפנים. האיש חובר לאישי למנגינת הלב.
זה אלבום אישי, רטרוספקטיבי, מתמודד עם תהליך שעבר. בוחן עצמו בעין ילד-מבוגר, פיסות ביוגרפיה שלוקחות לעברו, ספת הפסיכולוג שהוא עושה לעצמו, מנופי ילדותו ב"עפיפונים", דרך פרידה מאמו ב-"אל תלכי עכשיו". מה שלא נאמר כשהיו יחד – נאמר עכשיו במילים הנרגשות שבשיר. צערו עמוק. יגונו – כבד. חרדת נטישתה. מול תחושת הצער. מצד אחד ניתוח לוגי – "זה אני שנפל בלי לדעת לאן" וגם פסיכולוגיסטי– "הסודות שהסתרת עמוק בתוכי/ צרובים בכחול זוהר נפשי". סיעור מוח ורגש שמעורר את המיית הלב.
כמעט כמו מרבית המוסיקה בדיסק – המנגינה, ההבעה והטון משדרים את התחושה הכנה – תערובת של ריגושים – דאגה ואהבה וגעגועים. מלודרמה אישית נוגעת ומגעת. הפשטות המדויקת. קולו הנוגה של פוליקר הוא הקול הדואב שחוזר ומגיע משירי היגון של "אפר ואבק". העצב מגיע גם משם. שנסונים שמכילים את כל מה שיהודה פוליקר הוא, כל חלקיו. והשלם הזה – צובט, מרטיט. גם "רגע מאושר" מושר בטון מלנכולי, על הרגע הזה שאתה רוצה שיישאר, לא רוצה לדעת מה יהיה ברגע הבא. ואותו טון קיים גם ב"אחי שלי" – על מורכבות האהבה הממלכדת – היא חופש הבחירה, היא גם דרך בלי ברירה. 
הבזק אור? – "שלושה ימים" על שלושה ימים בניו-יורק שהכניסו למצב רוח מיוחד שאומר אדרנלין, תחושת חופש, כאילו אין מקום אחר, כאילו היה שם תמיד. משדר את הלם הכרך הניו-יורקי מהזווית של זר שהגיע לביקור ורוצה לשמרו כילד שיש לו צעצוע חדש שאינו רוצה להיפרד ממנו, אבל המבוגר שבו יודע שהצעצוע עלול להתקלקל. מזכיר במשהו את "אני רוצה גם" בתזזית, בחיבור בין טקסט לקצב.
מצד אחר סוגר חשבון עם המציאות המקומית דרך מגרש הכדורגל בשיר "דרבי עם חופשי" , ציני ברמות שמביאות אותו  עד למחכים למשיח משלו עם כל הביקורת המשתמעת על העם שבתוכו הוא יושב.
המוסיקה מנתבת את הסיפורים למקומות שפוליקר רצה לקחת אותם. לא חידושים מסעירים, לא הפיכת עור מוסיקלית, אבל מנגינות ומקצבים שמשרתים את הסיפור שלו, שאומרים – זהו יהודה פוליקר – לא פחות לא יותר, כלומר – במיטבו.

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

5 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות