קולותיהם חוברים לצליל פופ-נוגה מלטף. השיר הפותח "אתה לא לבד" נלטף בבוסה טיפה ג'אזית. דנה ברגר את איתי פרל קבעו להיפגש באמצע הדרך. הפגישה עלתה בדרך כלל יפה. בשפת השיר "הדבר האמיתי" – "זה מרגיש" לבבות ששרים זה את זו. מתנחמים זה בטון של זו, כשהוא מעודדה – "עוד נקבל את פני האושר/ ניתן לפחד שיחלוף", "והנה נגמר נוף ייסורייך/ תמו געגועייך" מתפייט פרל ומגיע עד מטפורה: "הו נערה טובות עינייך/ הן מעוורות את בדידותי". הדואט עושה חסד עם השיר הזה, מהיפים בדיסק. צליל הצ'לו (מאיה בלזיצמן) – יותר מאשר מוסיף לשיר.
ההפקה המוסיקלית של לואי להב מנתבת לאקוסטי המסורתי. כמעט כמו שפרל את ברגר לא הלכו על מלודרמות, הם גם שומרים על אותו קו מלודי פשוט נטול רוק, כאילו קבעו שזה הלך הרוח המוסיקלי המשותף לשניהם נכון לעכשיו.
"לולי, חזרתי לעשן, לא הייתה סיבה, פשוט ויתרתי, ולא היה דבר ראוי שיאמר שלא אמרתי. לולי סיגריה לכבודך, אהבנו ועוד איך…"
אז מדוע זה אינו מגיע בסולו? הקול הנוסף נועד לייפות, להעניק גוון נוסף לשיר, משהו חם, נינוח ואנושי. הגם שהדואט אינו מסתדר לי בקונטקסט של השיר – דבריו על חזרתו לנקודת התחלה שלפני היחסים, מסתדר איכשהו בדואט. עיבוד אקוסטי באוריינטציה של מוסיקת פולק קאונטרי, מלודיה נעימה, הרמוניה מלטפת, עצבות יפה, צליל הטרומבון מוסיף עוד גוון תחושתי יפה. העובדה שהדואט המתרפק אינו תואם את הטקסט אינה גורעת מיופייה של המוסיקה.
גם ההמשך – "אבני שפה" על העברית של מאיר גולדברג, נצבע ע"י פרל באותם צבעים מוסיקליים, שיש בהם גם גוון קאונטריי., אבל לא בטוח שהטקסט הזה מספיק קוהרנטי בקונטקסט של הדיסק. גם ברגר הוסיפה שיר באותה רוח, צלילי סמבה מחניפה – "פעמונים ברוח" – על רקע ימים של חורף בחלון, מבקשים הקולות "שמשהו יקרה", "שמישהו יציל אותנו" (ממה? משגרת היום-יום?)
השינויים בהלך הרוח המוסיקלי לאורך הדיסק מזעריים, צליל קאונטרי – ב"איזה מזל", מקצב הואלס בעיטור קלטי בשיר נחמה מתפלסף "זה לא פשוט" ("עוד יהיה לי קל להיות איתך"… "מעבר למובן מאליו הגלוי, מסתתר המניע לכל הסיבות"), הים-תיכוני ב"מנדולינה" – חריג שנשמע שיר עם יווני במנגינה סימטרית יפה-מחניפה בעיבוד יפה לטרומבון, פופ בסטייל קאונטרי נוסטלגי – "תל אביב מכף רגל ועד ראש"
ובאותה רוח השיר היפה בדיסק – "הנה באתי הביתה" (מילים משותפות לדנה ואיתי, לחן של איתי) – חיברו נופים אישיים כדי ליצור שיר משותף על בית. רסיסי זיכרונות ומראות – גם קונקרטיים – המכולת הקטנה, מפתח גנוב, איש שלא ישוב, צבע שמן על בדים, הכביסה המלוכלכת, דלתות נטרקות, וגם מצבי נפש – מבוכה, שמחה מאופקת, ערימה של הבטחות. האולי והכמעטים. וגם התחלה שלא נגמרת.פסיפס הבזקים שמסתכם במשפט-מוטו החוזר "הנה באתי הביתה".
דואט אקוסטי – מנגינה פשוטה תמה, כמעט פולק סונג עם אלמנטים של קאונטרי, קולות מרוגשים שנפגשים לחוויות משותפות, שיר נוגה אפוף חום אנושי, דואט של אמת משותפת ברגעים של הזדהות תחושתית. מהשירים שמחזירים לזמן עבר בטעם משובח של פעם. אם תרצו – טעמו של מרבית הדיסק החדש.
