עתיד

גבריאל בלחסן

התו השמיני
3.5/5

אחרי תשעה קטעים אני זקוק לרגיעה ואולי לכדור הרגעה. דווקא מתאימה לי הקלישאה – החיים קשים. לפי בלחסן – מה-זה-קשים, ואחרי פרצי זרם התודעה הנרגשים – קשים מנשוא.
מה יש לנו פה? חתיכת חשיפה דכאונית שספת הפסיכיאטר הייתה מתפלצת, שמגיעה לשיאה בשיר של 16 דקות. נראה תחנה שמשדרת את זה. הצחקתי?  אבל למה לא. יש אתגר. סיכוי לאחלה רייטינג.
גבריאל בלחסן אינו עובד בשביל הפלייליסט והרייטינג. הוא חייב לתת לזרם התודעה שלו פס קול, יהיה אורכו אשר יהיה.
מתחילים ב"אדמה חרבה" – דכדוך בטון נמוך, מבקש חסד, זועק שהכוח יחזור אליו, כאילו הכוח הוא בן אנוש. בלחסן מאריך את הליווי כדי להטעין את המוסיקה באווירת מלמולים ולחשים. אל תנסו לזהות פשר המלמולים. זו אינה הכוונה.
אווירת אפוקליפסה מגיעה ב"דשא א'" – שילוב של חשמליות ואלקטרוניקה. גם כאן נהר שוצף של מחשבות וחזיונות, כאוס בעולם כמנהגו נוהג. בלחסן מקצין בשירה מלודרמטית נרגשת.
טון של חמלה מחלחל ב"דשא ב'" קול יגונו שר געגועים לילדות. מעין חלום של ערגה. געגוע לימים שלעלים היה ריח. מערבב בין הזיכרון ההזוי כמו "עולם רוחש בראש" או "גרגר זוהר באמצע היקום" ובין הניתוח המפוכח-רציונאלי – "הזמן היה הרפתקה". או "גילוי השכינה בעיתון לאישה" (?) השירה מתרגמת רגשות בנימה מלנכולית נרגשת שעולה ומטפסת לשיא הרגש, כאשר הגיטרה החשמלית ממשיכה את טון תחושתו בצליל בלוזי יפה.
מגבירים לקצב נסיעה בינוני. "עתיד" הוא מונולוג דרמטי על חוסר תוחלת בחיים – חיים בלי אמונה ובלי חזון. מסתפקים בגעגוע ישן שאינו מרפה. וגם כאן פרץ-זרם תודעה שמגיע עד הנורא. נישא על צליל חשמלי דחוס, תזזיתי, שמשדר לחץ. "השטן" – מונולוג כאוטי דמוני פסיכופטי, טעון זעם נורא, זעקות שבר שעולות מתהום הייאוש בנוייז פאנק אפוקליפטי.
קצת רגיעה? – "רק לעוד כמה שעות", השקט אינו מסתיר תחושת הדאון הנמשכת בזרמת מחשבות מלנכולית. רגיעה דפרסיבית נטולת תוחלת.
כמעט באותו קצב-טון, אם כי מוסיקלי יותר מקודמו – "חלום" – 9 דקות של הזיית ביעותים אפרופו תינוק יפה עיניים שייוולד ומה שמצפה לו. שירה דואבת בלווי עדין אקספרסיבי של חשמליות, מעבר נהדר למלודרמה שמתחילה במילים "14 אלף סיגריות, 30 קילו גראס" אולי הרוק הטוב בדיסק.
"סליחה" – פנייה לעצמו בלשון "אתה" הלקאה קשה בתיאורים קשים, על מה שהוא ממשיך לסלוח ולחמול. אפוקליפסה אישית, מוגשת בזעקה טראומטית נתמכת חשמליות סוערות, ואז הקונטרסט מעבר לרך והשקט ומבקש החמלה – "גם הלב שלי התנוון והתייבש כבר מזמן, אני רק רוצה לחיות, אני עוצם עיניים וחורק שיניים ומחכה לרוח שתסרק לי את השיער"….
שאפתי אוויר, לקחתי פסק זמן והתארגנתי ל-16 דקות של "כדורי הרגעה בדבש" – לא ממש. רוק קן קוקייה שקובע שיאים חדשים. היבט טירופי על עצמו ועל סביבתו. Punk Rock שהוא תרשים מוח הלום  דיכאון שמוסר רשימת פורענות כמעט בלי לקחת נשימה. אני מפסיק לעקוב אחרי המילים שפורצות מזרם התודעה, ומתמקד בזעקות השבר שכולן תיעוב, סלידה, מיאוס שנטה, נישאות על אגרסיית רוק אדירה, כאלו בלחסן כרת ברית עם השטן. אין שבריר אור בקצה המנהרה.
מצב דכאוני ומוסיקה לא תמיד מסתדרים. אבל לעיתים קיימת אינטראקציה שמייצרת דברים מופלאים. במקרה של בלחסן, זה קורה, אבל מעט מדי.

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

3 תגובות

  1. הייתי ממליץ לך לפרוש מהמקצוע,יוסי. או שתלך לרופא אוזניים. הביקורת הזאת היא אחת העלובות שנכתבו אי פעם,אני בספק אם שמעת את האלבום יותר מפעם-פעמיים. קלישאה על קלישאה על קלישאה,ובסוף 3.5 כוכבים. לא הייתי ממליץ לך לקרוא את הביקורות האחרות על האלבום הזה,תרגיש מושפל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן