מתקרבים לימי המשיח: הדג נחש נדלקו על יהודה קיסר. בום פם מכרסמים בורקס פריך עם רמי דנוך. מה הלאה? משינה רוקדת עם דקלון? בום פם היא להקת שעטנז שמחה עם חיוך ממזרי, שעלתה באנכרוניזם מוחלט על מסורת תזמורות החתונות והלוויות בנוסחי הברגוביץ וקוסטוריצה. החיוך וקריצת העין העין הובילו לקומבינה – מעלים את רוחו של רמי דנוך מצלילי העוד.
בהסברים לשיר מגלים הבום-פמים מאוויים לבצק הפריך במיוחד אחרי תום ימי המצות הארורים, (או הארורות) מה שמשום מה עורר תיאבונם לחבור ל"אחד מאבות המזון של המוסיקה הישראלית האותנטית" (אין בעיה, לצורך הבדיחה מותר להיסחף) התוצאה שעטנז פלמנקו ים תיכוני בלקני בשירתו של דנוך, שנשמעת כמו רוח רפאים עולה מן האוב.
אז מישהו פה צוחק, או רוצה להצחיק. מי שיצחק – יצחק. מי שישמח – ישמח. אני לא באלה ולא באלה. מישהו מתעשיית המוסיקה שאל אותי השבוע. איך אתה מעריך מוסיקה – כשמדובר בקהל, והתכוון – האם אתה מתחשב בקהל כשאתה מבקר מוסיקה? קימטתי את מצחי. ואז הוא עזר לי: מוסיקה עושים בשביל לשמח את הקהל. ואללה. בום פם ודנוך יבינו אותו יותר ממני. נ.ב. הבום-פמים צוחקים, אבל דנוך שר את השטויה הכי רציני, שזה כשלעצמו מצחיק.
יום חדש הגיע/ יא חביבי איזה חום/ הולך על הרחוב מזיע/ רואה אותך מולי פתאוםאת השיער קולט ראשון/ ואחר כך – שפתיים/ ויש לך מין חיוך כזה/ גנבת אותי בדקותיים
פזמון: אז בואי ונאכל בורקס,/ לאט לאט, מעדנות/ נוסיף מלפפון מלוח/ אני איתך רוצה לחיותאז בואי ונאכל בורקסש שיניים צחורות/ אנגוס את פיך פרינצ'סקה / ולא אשבע ולא אסוגרשרושי הפיח,/ מנסרים את הגרון/ מרים את החזה, מביט בך/ כל העולם מואר היום הקצף טוב על הגלים/ אני נושם שמיים/ איני מכיר אותך בכלל/ אך את שלי פה בינתיים פזמון…
