נרד לדעתן של הנשמות המזמרות מגג העולם. גג העולם כפסגה מטפורית שממנה הכל נראה יפה ומושלם אבל אין ירידה ממנה לעולם הזה, אלא רק בצניחה – מה שנראה משם אינו מציאותי, לכן לא יכולה להיות ירידה פיזית של ממש אלא דימיונית – צניחה.
סוג של אופוריה: משם הכל נראה מושלם, ים כחול, אבל תוך שניות תתעורר על החול – תתפקח, ואין ספק, שכאן במציאות הקרקעית – הכלאינו  מושלם… אבל בסופו של דבר הבחירה של הדובר היא ב"כמה טוב לי לרדת" – לא להישאר על גג העולם אלא לרדת לקרקע המציאות. לא לחיות את האשליה.
ההגיג מגיע בדואט קליט שמח וקצבי שהזכיר לי פופ-רוק נוסח סיקסטיז עם אלמנטים ים-תיכוניים מקשטים, שירת נשמה מסולסלת של שני זמרים שיחדיו מנסים לטפס גבוה מעל הקרקע בלי להגיע אל גג העולם, ואם לתרגם במונחים של השיר: שיר שייקח את שומעיו למציאות המקומית המאוד ארצית – לשמחתם של בני הארץ הזו – שמתהלכים על הקרקע, שקר להם וחם להם, שאוהבים שמחת חיים, גם בלי שיתעסקו ככותב שורות אלו בפענוח כוונת המשוררים.

אין ספק בכלל שעל גג העולם/ הכל נראה בטוח מושלם/ לא יורדים משם
אפשר רק לצנוח//
כמה שניות לוקח ליפול, אל תוך הים הכחול/ לאבד את הכל, להתעורר על החול/ כמה שניות ייקח לי ליפול, אל תוך הים הגדול/ להנצל מהכל, להתהלך על החול//
אין ספק שכאן זה לא גג העולם/ הכל כל כך רחוק ובטח לא מושלם/ קר לי וגם חם, כמה טוב לי לרדת//
אין ספק משם רואים הכל קטן/ ולפעמים כמעט שלא רואים בכלל/ מגג העולם/ אפשר רק לצנוח …