לוקחים ילדה אוסטרלית שיודעת לשיר (עכשיו היא כבר בת 18!) , מצמידים לה מפיקי-על. מכוונים את שעון הזמן לשנות השמונים, מחברים לנוסחת אלקטרו-דיסקו מתחרה לשוגהבייבס. גבריאלה קילמי משוגרת עם הסינגל On A Mission. אל תתעמקו. "אני אישה בשליחות" היא שרה. "ואני לא מוותרת". ואללה.
היא צצה עם Sweet About Me ב-2008 והאלבום Lessons To Be Learned , שהיה שיעור באיך מייצרים פופ צעיר- קליט. היא קיבלה 6 פרסי Aria (הגראמי האוסטרלי) במולדתה אוסטרליה. קראתי ביקורות שאומרות – הקודם היה מוצלח יותר. יש מבקרים שטוענים – לא התבגרה. נהייתה יותר קלילה בסגנון מוסיקלי ישן (אייטיז) המקבץ הנוכחי אומר, שהיא קיבלה יעוץ מסחרי ממי שתחום התמחותם – להיטים. מה רע? לא רע. ברור שיש מי שיגידו – עם קול כמו שלה… מצד שני – אלבום שהוא בית ספר לפופ עכשווי.
Hearts Don't Lie – דיסקו שבעים גרובי פאנקי מצוין. Super Hot – פופ דאנסי עם מנייריזם קולי שמזכיר במשהו את קייט בוש. Robots – טקסט סיינס פיקשן על אהבה שמוחלפת בטכנולוגיה – סאונד ומקצב שהרחבות יקלטו בזרועות פתוחות. Boys – גם כאן תגלו נגיעות קייט בושיות. Glue – בגרותה כזמרת. שיר על יחסים, מהטובים בדיסק.
"אנחנו תקועים יחד כמו דבק/ בכל הדברים שעברנו יחד/ תקועים בדברים שונים/ שפוגעים בי בכל הדרכים/ נשמע מטורף/ אבל זקוק למשהו/ לפעמים אינך יכול לתקן בכלל …
Ten הוא אלבום פופ אסרטיבי, אלמנטים ברורים של דיסקו, מופק מבריק. On a Mission למשל, הוא נוסחת Xenomania מובהקת. אבל כמו כל מבקר, גם אני חוטא בניסיון לקטלג. למה שלא נקבל את גבריאלה כמו שהיא, זמרת פופ מוכשרת, ססגונית שיודעת לאן פניה מועדות.

On A Mission