לא שגרתי שבפופ המקומי מתייחסים לעניינים פוליטיים שוטפים. אריאל הורוביץ מפעיל סרקזם כדי לשיר על יחסי התלות בין ישראל לארה"ב באנלוגיה ליחסי אם-ילד. פעם היו כותבים שירים כאלה במדורי הטורים הסטיריים (כאלה דידי מנוסי, חיים חפר), משהו שמזכיר מקאמות. יצא לו שיר סטירי שיורד על ההישענות הטוטאלית של ישראל על ה"אם הריקה"  – "אמריקה" – טלית שאינה לחלוטין תכלת בעניינים אנושיים-חברתיים-מדיניים, אבל ממשיכה לשחק אותה "מצפון העולם". בסיום השיר פונה הורוביץ לילד-ישראל בשאלה – ומה תעשה כשתתנתק מחבל הטבור של האם הריקה, כשלה (אמריקה) ייגמר מהסידור הזה.
מרענן לקרוא שיר שאינו מתמקד ביחסי הבינו-בינה רק במישור הרומנטי. המוסיקה הנישאת על רגאיי מעניקה לשיר רות קלילה, קולות שחוברים לאווירה משוחררת של חופים אפרו קריביים. מצד אחד נושא חמור וכבד כמו יחסי ישראל ארה"ב, מצד שני הקלילות האפרו- פאנקיית הזו, שעלולה להוציא את הרוח ממפרשי הביקורת הנוקבת… אבל דווקא באווירה הבידורית שטופת השמש הזו – המסר והעקיצה מצליחים להגיע. לא חייבים תמיד ללחוץ.

הו ילד של אמא אולי הגיע הזמן/ לנתק את החבל לנשום לבד חמצן? /
היא את המוח שוטפת – את הכיס ממלאת/ את ידך מכופפת – איך תוכל להימלט? //
היא אם ריקה – אמריקה
היא ייצרה את הנעל שאתה בה הולך / ואתה לא יודע שכל הזמן אתה דורך/ על אלפי ילדים שבעולם השלישי במפעליה עובדים בלי יום אחד חופשי //
היא אם ריקה – אמריקה
היא אותך מחנכת היא מצפון העולם/ היא תמיד מחייכת והנימוס שלה מושלם/  את האדום היא השמידה – את השחור שיעבדה/ על הצהוב היא הורידה את הפצצה המחרידה //
היא אם ריקה – אמריקה
הו ילד של אמא – חשבת מה יקרה/ כשפתאום ייגמר לה מהסידור הזה? / איך תחייה את חייך ותצא אל הקור/ כשאתה כל ימיך מתחת לסינור? //
היא אם ריקה – אמריקה