יהלומים בשמיים ההופעה

משינה

אמפיתיאטרון קיסריה
5/5

אני מסכם 25 שנות הופעות של משינה: בהופעה כזו עוד לא הייתי, והייתי יותר מאשר בעשר, כולל הראשונות, האחרונות, האיחודים.
מה ערב מערביים? האם אתה (אני) בטוח שזה הערב הכי מענג שקיבלת ממשינה? אחת מהשתיים: או שזכרוני מטעה אותי (בכל זאת 25 שנה) או שאני נוסטלגיקן חסר תקנה. נוטה להודות באשמה השנייה. מצד שלישי: אני לא מהסוג שקונה בקלות בלתי נסבלת כל התרפקות על העבר. משינה אמצע מאי 2010 – על במת קיסריה הגדולה והקטנה שנכנסה ממש עד היציעים ואפשרה מרחב תמרון נפלא ללהקה, הייתה משינה במיטבה להתרפקות.
מיטבה? כמעט כל מרכיב. החבר'ה שעדיין אוהבים את מה שהם עושים, עיצוב הבמה, במת T כתוספת לבמה המרכזית, שאפשרה קשר בלתי אמצעי בין משינה והקהל, הסאונד, ניתוב הוידיאו למסכים המפוצלים (יופי!). הבימוי הדינמי של הערב (רועי ורנר) בשתי מילים פשוטות: אחלה הופעה. במאמר נורא מוסגר אוסיף ואומר, גם שבאמצע הערב הגיעה אלי הידיעה שהפועל זכתה באליפות. אבל נשבע במה שתרצו, שזה לא השפיע.
27 שירים כולל הדרנים. אמרתי נוסטלגיה, אז כן. הגם שאני נגד הטרנד הזה של סגידה מקומית לכל מה ששייך לנכסי העבר, יש יוצרים והרכבים שמקבלים היתר כנראה לזמן בלתי מוגבל. משינה אינה חוזרת מהכפור. היא המשיכה לחיות, ועדיין חיה, נושמת והייתי אומר גם בועטת. רק בשביל הקילומטראז' שיובל עשה על שתי הבמות כדאי להגיע לערב הזה.
נכון שהאלבום האחרון הגיע במשורה, והוא לא היה – בצדק – עיקר הערב. אצל יוצרים והרכבים רבים קסם הראשוניות אינו חוזר בגדול, אבל משינה הייתה ותהייה תמיד הפאזל הזה, שכשמרכיבים את חלקיו מתבהר השלם המרהיב.
והערב הזה בקיסריה היה השלם המרתק של להקה שכל שנותיה זרמו לבמה במשב רוח חם מן העבר, מול הקהל שחלק גדול ממנו גדל עליה והגיע לבלות איתה ערב מענג, כולל כמה רגעים של עצבות שהגיעו ב"תחזור", כשיובל התייחס לאנשים היקרים שכבר איננו איתנו. ברקע הוקרנה תמונת אבא יוסי בנאי, ועל הבמה ניגן אבנר חודורוב, מי שאיבד את אביו כמה ימים לפני הערב הזה.
היו עשר דקות בלתי נשכחות, כשהלהקה העבירה את עצמה מהבמה הגדולה לקצה הבמה הקטנה קרוב מאוד לקהל כדי לעשות את "כוכבים", "בואי ניפול", "אבל אין", "אהובתי" כדי להגביר את המשב החם. לתת תחושה שהכוכבים לא רחוקים, חפצי מגע, שהם ממשיכים לבלות ביחד על במה.
תוספות משדרגות: גיא מר עלה על תקן די ג'יי לתקלט ולהוסיף היפ הופ ב"פחי שואו", ארז נץ הפליא בגיטרתו ב"דני", אייל תלמודי הצטרף ל"מסיבה בלקנית" מלהיבה ב"ריקוד המכונה" שהגיע בהדרנים.
אני מסכם 25 שנות משינה ואומר: בקיסריה 13 מאי 2010 זכתה הלהקה למופע שהיא ראויה – מושקע,  סאונד משדרג הופעה, תאורה נפלאה שהשתלבה מצוין עם הלייזר והזיקוקין, מעוצב בימתית כחלק מהקונספט של המופע, קולח כמעט בכל חלקיו. גם מי ששונא את המילה "חגיגה", לא ימצא לה תחליף. טוב שהם עוד איתנו. ואפשר לקבוע ולומר: עדיין אין אלטרנטיבה ראויה למשינה.

משינה: יובל בנאי, שלומי ברכה, איגי דיין, מייקל בנסון, אבנר חודורוב.
אורחים: גיא מר, ארז נץ, אייל תלמודי.
שירים: יהלומים בשמיים, להתראות נעורים, עתיד מתוק, אנחנו שניים, את לא כמו כולם, בין הצללים, ברחובות שלנו, בדרך אל הים, נגעה בשמיים, מדברים עלייך, התשובה, תחזור, כוכבים, בואי וניפול, אבל אין, אהובתי, פחי שאו (עם די ג'יי גיא מר), אופטיקאי מדופלם, את באה לבקר, דני (ע ארז נץ), משהו קטן ןטןב, למה לי פוליטיקה, שלח לי מלאך, אחכה לך בשדות, ריקוד המכונה (עם אייל תלמודי), רכבת לילה לקהיר, אין מקום אחר.
במאי המופע: רועי ורנר. הקמת במה והגברה – "קילים", עיצוב תאורה: מיכה מרגלית, מסכים וצילום – AVS, צלמים – "אישונים" אלון אודלסמן, ניתוב ויצירת התוכן – גיא רומם, סטודיו אינסייט (studio insight),

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן