"Do you want heavy?! Metallica gives you heavy!" – זועק ג'יימס הטפילד אל האלפים האצטדיון. נו טוב, בטח יותר הבי. כמה שיותר הבי. הטפילד כבר משחק אותה כמי שמספק צרכים של קהל. רוצים הבי, תקבלו אותה מה-זה הבי.
סאונד? אז מה אם היו נפילות סאונד. הקהל שהגיע לפייסטה של מטאליקה היה מוכן לספוג את המחדל ובטח אחרי ההתנצלות של ג'יימס הטפילד.
עשר דקות אחרי ההופעה שאלתי קבוצה של ילדים (12-14) כולם עם חולצות מטאליקה איך היה ה"הבי" הזה? קיבלתי תשובה משותפת סוחפת: "אחלה". והסאונד? "בהתחלה חלש, אחר-כך בסדר". ושירים? קיבלתם מה שרציתם? "כמעט הכול".
אתם מבינים? ילדים שלא היו בתכנון בזמן שמטאליקה הוציאה את האלבום הראשון שלה הגיעו לרמת גן על תקן מעריצים מושבעים. שוחחתי גם עם חבר'ה שנראו עשרים ומשהו בשורה הראשונה ממש על הברזלים לפני הבמה הענקית: שלושה שהגיעו יום לפני ההופעה מהקריות, עשו את הלילה ליד האצטדיון ועוד שילמו כ-1000 שקל כדי שיוכלו להיכנס לעמדת ה"גולד" ולתפוס מקומות מול הבמה. לא בטוח שההימור שלהם היה נכון: גובהה של הבמה כארבעה מטרים, כך שמי שעמד קרוב, יכול היה לתפוס את שוליה, כלומר לראות את ג'יימס, קירק ורוברט רק כשהם ממש היו בקצה. את אולריך לא היה סיכוי לתפוס. איך אני יודע? הייתי ממש שם בשירים הראשונים, שני אטמי אוזניים, סופג מטחי בירה רודף עם עדשת המצלמה אחרי הנפשות המתרוצצות. אחר-כך עברתי ליציע המרכזי כדי לראות את המראה המרהיב מרחוק.
משתי נקודות הצפייה אני יכול לקבוע: חלוצי הטראש מטאל גם אחרי שלושים שנה בדרכים אינם מתרככים. הייתי במטאליקה בראשל"צ ב-1999. אני מכיר כל תרגיל. מהיר יותר, רועש יותר, והפעם גם פירוטכני יותר כולל עמודי אש מיתמרים וזיקוקין. אין חדש אצל מטאליקה. מה יש להם כבר לחדש?. ג'יימס, קירק, לארס ורוברט כבר נשענים חזק על כל הקלישאות של השאו. לא סתם שאו, אלא אינטראקציה בין רוק שאו ללייט שאו. הדיסטורשנים מתפוצצים יחד עם תמרות האש והעשן. הצגת הצד האפל של הרוק הוא שאו אור קולי ראוותני, ומטאליקה היא ממשיכה לשחק אותה גדולה מן החיים.
Death Magnetic האחרון הוא תוסף דלק מטאלי רציני. אבל הקהל חיכה כמובן לכל older songs המבוקשים כ – Creeping Death, Fade to Black, . Ride The Lightning כמובן שיר אחד לשירה בציבור – Nothing Else Matters.
מטאליקה היא עדיין תמצית הטראש מטאל מאז מאז האלבום Kill 'Em All, מוסיקה המתבססת על נגינה מסחררת, תיפוף מהיר, דיסטורשן כבד, דגש חזק על הכלים ועל טכניקת הנגינה, וכמה שיותר צליל מלוכלך ואגרסיבי.
לתומי חשבתי שהסגנון הזה כבר שבק חיים, וצריכים להודות כי הפופולאריות של הת'ראש כיום רחוקה מאוד ממה שהייתה בעבר. הזרם אפילו עומד בסכנת הכחדה רצינית. יתרה מזו, חלק מהלהקות הגדולות של הת'ראש משנות כיוון. אבל מטאליקה ממשיכה בשלה.
ולפי איצטדיון רמת גן זה עובד – מטאליקה מצליחה להוציא את הרוק הכבד מקברו. באנרגיות המטאליות של 2010 ג'יימס הטפילד קירק האמט, לארס אולריך, רוברט טרוחילו לא רק שומרים על מצברים מלאים. הם טעונים אנרגיה של תחנת כוח, הרבה הרבה אדרלנין זורם לבחורים האלה בעורקים ובורידים, וזה כנראה לא רק בגלל בוכטות הדולרים שמנפחים חשבונות הבנקים.
גם אם מטאליקה אינה הכוס קפה המוסיקלי שלו, הייתי מסכם את הערב המיוזע באצטדיון: מאחורי האקסטרווגנדה, מאחורי השאו, אין למטאליקה משהו מקורי חדש להציע. מצד שני: אחלה הופעה, כזו שרואים פעם בחיים ונוסעים אחר-כך ללוס אנג'לס או למקום אחר בעולם לראות פעם שנייה בחיים.

 מטאליקה בישראל – קטעים מההופעה