ג'ון ארמטריידינג יודעת שרוכש הכרטיס מגיע כדי לזהות את הלהיטים המוכרים. אני מניח שזו אינה תכונה ישראלית בלבד. היא מכירה את הנטייה הלא מוזרה הזו מהופעות קודמות שלה. אם לשפוט לפי התגובות בסוף הערב – אז שמעתי משהו כמו – מאוד יפה שיש לה דיסק חדש (This Charming Life) ושירים חדשים, אבל אנחנו באנו ליהנות. כשהיא שרה לקראת סיום Me Myself I, וקיבלה מחיאות שקובי פרץ לא שומע בהיכל התרבות, יכולת להבין שהקהל בא בשביל ארמטריידינג הישנה והטובה.
סנדלים, מכנסיים וחולצה שחורים, מחליפה גיטרות בתדירות גבוהה, חמושה בשלישיית נגנים (קלידים, תופים, בס) ג'ון ארמטריידינג אינה דיווה. היא מסוג האגדות שבלעז מכנים slow-building legends, או בשפתנו – אגדה בבניה נמשכת. מי שגדלה עם גיטרה בפרבר תעשייתי בברמינגהם, זמרת הנשמה הבלוז-רוקית, ארמטרידדינג לא חשבה רק במונחים של הבסט סלר הבא. היא חשבה תמיד מאוד יצירתי, אישי וגם – איזה תפקיד היא יכולה לשחק בנושאים של זכויות האישה ופליטי העולם.
בגיל 60 (עוד מעט) היא עדיין נטולת כוכבות וכריזמה בימתית. יש לה כמה מלמולי וגיחוכי הומור בין השירים. לא מעבר. אבל נדמה לי שמה שהפריע מעט לקהל היה המעבר הבולט שלה לגיטרה חשמלית. מעט מאוד אקוסטית קיבלנו ממנה, ומי שחשב עליה במונחים של פולק סינגר (עם גיטרה אקוסטית), קיבל את השינוי בהיכל. ארמטריידינג היא היום גיטריסטית חשמלית רוק-בלוז יותר מאשר סינגר סונגרייטרית פולק-רוקית כמעט בכל מהלך – ליווי וסולו ושימוש ב – pedalboard לאפקטים. הריפים שהיא מוציאה מהגיטרות אפילו הפתיעו אותי. ההתרכזות בגיטרות נתנה לעיתים תחושה שזה מה שחשוב לה היום אפילו יותר מהשירה שיצאה ממיקרופון קטן צמוד לפיה. המבטים שלה היו יותר לגיטרה בזמן הפריטה מאשר לקהל.
האוריינטציה המוסיקלית התרחבה, והיום היא נשמעת יותר אקלקטיית מגיע עד פאנקי ב – Something’s Got to Blow.
קול נשמה (סול) ייחודי, גיטריסטית מעולה, אבל פרפורמרית מאופקת, עם יציאות רוק מפתיעות פה ושם כולל דיסטורשנים, ניגודים של מלנכולי ורועש. רשימת שירים שנבנתה לא כדי להחניף מיידית, מה שמחזיר כמובן להמתנה של הקהל ללהיטים הגדולים. כמעט שעתיים הופעה, כשההיילייטס מצטמצמים (עבור הממתינים) למשהו כמו ארבעה-חמישה שירים, משהו בהתחילה, כמובן – בהדרנים. השירים הפחות מוכרים עשויים מחומרי איכות, אבל לא הצליחו להרים את ארמטריידינג לגבהים של הישנים. כמובן, מיחאות הכפיים שניתנו לישנים האפילו על כל השאר.
מצד שני, ויש צד שני, בשביל Willow כדאי היה להגיע, כמובן – Love And Affection ו – Me Myself I ואני גיליתי גם את The Weakness In Me. אהבתי את Into The Blues. כמובן – Drop The Pilot בסיום.
הופעה לא מרטיטה בלשון המעטה. עדיין אני אוהב אותה אקוסטית ולא חשמלית ויותר בלתי אמצעית, אבל אם להמשיך לדבר על "הצד השני" – ג'ון ארמטריידינג עדיין יש רק אחת.
שירים: Show Some Emotion, Something's Gotta Blow, All The Way From America, Two Tears, Cry, Into The Blues, A Women In Love, Love
Love Love, Love And Affection, Tall in The Saddle, This Charming Life, The Weakness In Me, Best Dress On, Your Rope Tie Me, Heading Back To New-York, Call Me Names, Me Myself I, Willow, Drop The Pilot
