חייכתי. תקראו שחור על לבן את הטקסט עוד לפני ששלומי פוצח בזמר. הוא הגבר שלא בוכה בלילה (קונטרה לאבנר גדסי?) . היא רצתה בחור שקט וקיבלה לא אחד עם דמעות אלא "היסטריה", יענו מעורער. עכשיו הוא ישן לבד בלילה, לא בוכה אבל במצוקה. עדין אהבה בליבו. אבל דיר בלאק. שלא תתחיל איתו, ואם כבר יש בלאגן, למה שתסתבך – שתרקוד לפניו ותסדר לו את הראש. לא מבין למה עזבה אותו (נו, טוב עם בחור היסטריה – קצת קשה לשרוד) אבל הוא מבטיח לה יבשה וים, רק שתחזור אליו, כי הוא מאמין כי כל מה ששלו – שלה הוא. כלומר? במובן של תכולת הבית או הנפש? הננטש המסכן אמנם קובל שהיא נהייתה "כמו כולם", אבל מציע לה "ים של כוח", רק שקודם תסדר לו הראש ותוציא מהבלאגן עם איזה ריקוד… שתיתן להסביר לה… הגיון או סקס?
גם אתם מחייכים? רותם כהן מחייך? שלומי שבת אינו מחייך, רציני עד הגג, מתכוון לכל מילה. יש לו אהבה בלב גם בטקסט הזה. כשהוא שר "אני מאמין", תהיו בטוחים שהוא מאמין בלב שלם. לא חשוב מה. אשכרה מאמין. לא יכול  להיות שבסלסול כואב כזה – אין אמונה. מפיל אותך, כדבריה של השופטת מרגול. המנגינה והקצב ירימו קיסריות ונוקיות. עממי, פריך, קליט שזו שערורייה.  בין ים תיכוני אוריינטאלי לדאנס לטיני. בקומבינה הזו – אין כמו שלומי שבת. הנשמה הנוגה שלו היא עלה תאנה גם לטקסט שגורם לי לצחוק כשהוא על הנייר.

אני לא גבר שבוכה בלילה/ אם כבר מדברים אז לא כדאי לך/ להתחיל איתי/ רצית בחור שקט קיבלת היסטריה/ ואם כבר בלאגן, תסדרי לי את הראש ותרקדי //
אני כל הזמן ישן לבד בלילה/ את נתת לי להבין/ שיש לי אהבה בלב/ כולם אמרו לך 'דיי' ו'לא כדאי לך'/ אם תתני לי שוב להיות שלך/ תתחילי להבין //
שאני מאמין שכל מה ששלי שלך/ כל מה שכבר טעיתי סלחת מזמן/ למה עזבת אותי ועד כמה/ הלכת מכאן עד לשמה/ בסוף נהיית כמו כולם //
אני לא אבקש ממך לסלוח/ כי רק את בוחרת אם לשמוח כאן כשאת איתי/ אבל אני אתן לך ים של כוח/ רק תתני לי להסביר לך כאן/ את מה שאני מבין //
שאני מאמין שכל מה ששלי שלך/ כל מה שכבר טעיתי סלחת מזמן/ למה עזבת אותי ועד כמה/ הלכת מכאן עד לשמה/ בסוף נהיית כמו כולם