אהלן אריק, מה קורה? ידעת שקיבלת את פרס ישראל? מה, לא ידעת? אין לי שום ספק ששכחו לספר לך. מה אתה באמת צריך את לחיצת היד של לימור לבנת? אני איתך במאבקך הצודק לדלג מעל המכשול. פרס ישראל הגיע אליך בלעדיה, ללא התערבותה. כבר הרבה שנים שפרס ישראל שוכן בארון הגביעים שלך, אם לדבר בז'רגון הכי אהוב עליך – הספורטיבי. זו לא שרת התרבות ולא שר החינוך קבעו. אנחנו קבענו, אני ואת ואתה, הוא והיא, הם והן –  ועוד הרבה אחרים. החלטנו והעברנו אליך את הפרס, למרות שאינך חובב פרסים.
קיבלת אותו לא בחסד, אלא בצדק, ביושר עוד לפני יהורם גאון ואהוד מנור ונעמי שמר יפה ירקוני והגששים. פרס ישראל אינו שייך במקרה שלך לממסד. הוא שייך לאוהבים את השירים שלך, את התגלמות הישראלי השורשי שבך, את אהבתך למקום שבו אתה חי, את הצניעות, הפשטות, את חוסר האמצעיות שלך. את היושר, הפנימי, את היכולת שלך לשיר קשת נפלאה של שירים שכולם הם אתה – אריק איינשטיין. אז מה אם לא תבוא לקבל את הפרס של המדינה. לא חייבים עצומות. בעצומה יש משהו מחאתי – תביעה לתקן עוול. אם כבר עצומה, יש סיבות אחרות לא מעטות בתקופה הזו להפגין בראש חוצות.
במקרה שלך לא נגרם עוול – אינך מבקש שיצאו לרחובות בגללך. הרי את הפרס אינך מקבל מהמדינה לא משום שאינך ראוי לו, אלא בגלל בעיה טכנית – הממסד מסרב להעניק פרסים למי שאינו מגיע לקבלם. אווילות ממדרגה ראשונה. שיכריזו ואתה תחליט מה תעשה עם זה.
אבל עזוב: פרס ישראל כבר אצלך. שוכן לבטח בין סלונך למטבחך, ברור כמו שמש מעל לחוף גורדון. אין מה להיכנס ללחץ. אתה יכול להמשיך לצפות בכיף במונדיאל. כולנו תוקעים לך בוובוזלה. פרס ישראל – כבר עמוק בארון שלך.