מישהו יכול להגדיר את המוסיקה של אברהם טל? אל תנסו. חבל על זמנכם. לא חייבים. למשל: שיר מספר 3 "אבא" הוא הפקת-חגיגת אפרו-דאנס-ראפ-גוספל. שיר אוטוביוגרפי על ימי ילדות. טל מתבונן בילד בן 3. נזכר בקריאתו המתוקה של אבא שיש בה מלאכים צוחקים מעל. אני קורא שאת האלבום הפיק עם יונתן דגן (J Viewz). זה ניכר בליטוש. נפח סאונד. לא שיר שאפשר לזמזם. הפקת הסאונד גונבת את ההצגה לספירה אחרת.
אברהם טל הלך על פרויקט. היומרה – לקחת את השירים אל מקומות אחרים, חלומיים, אקזוטיים. כל שיר זוכה כאן לפס הקול שלו. חלומו של מאהב ב"אני לא מרים ידיים", שאנטי רומנטיקה אתנו אפריקני בעיבוד מורכב, תוספת נועזת של קולות וצליל נשיפה, מעברים ביזאריים כיד הדמיון שאינם עושים חיים קלים למי שמחפש מנגינה נטו.
המשך חלומו של מאהב – "אם את הולכת", מנגינת געגועים, מטפס בקולו, טון הנשמה נשמע – הטקסט לא מגיע – מרוב גוונים מוסיקליים. דגן נורא רצה להתבלט (צליל אמביינט חללי בסוף השיר) זה יפה, אבל לפעמים בא על חשבון השיר.
לא במקרה של "ימים", שיר אווירה אישי, העלאת זיכרונות בינו לבין עצמו, זרם מחשבות שמתחיל שקט מאוד, מכיל משפט מוזר כמו "גברים שותקים נשים משתגעות" וגם על "ימים של בלבול בין מציאות וחלום" ו"שנינו כבר שנים במעגלים לא שוכחים את העיקר"… טל מטפס במעלה סולם הרגש במנגינת געגועים כדי להביע חוויה נוגה. הגם שהטקסט מעורפל, מצליח טל להביע סערת רגשותיו במוסיקה ייחודית, שבה ההפקה המוסיקלית העשירה היא חלק בלתי נפרד מההתפתחות היפה.
ב"טטלה" חוזרת שגיאת עברית נפוצה "את תמיד אומרת שאני נראה (בקמץ) אחרת כאשר הכוונה היא לנִרְאֶה (זמן הווה) מה לעשות: המבקר שבי אלרגי לשגיאות שפה. שיר על פערי יחסים, על הנגלה והנסתר באנשים המגיע בצורת זרם מחשבות בשילוב קולה החלומי של סטפני פואניקנוס חן המתאחד בגבהים עם קולו של טל. אפרו בעיבוד אלקטרו ווקאלי עשיר, שנדמה לי בא על חשבון ירידה למהות הטקסט והסיפור.
ואז לוחצים על הדוושה ומאיצים ל"סימן שהכול טוב". קצב דאנס מהיר עד סוער, שנקטע לקצב איטי, הגיג של פרץ מחשבות – תהיות על שירים ומילים שמנסים להגיד דברים, ואיפה אתה היוצר נמצא בכל המכבסה הזו. מנגינה והפקה של טירוף חושים. משחררים רסן. עושים מה בראש. מיוחד.
סאונד דאנס אפרו אלקטרוני ב"שוב חזרו הקולות" – חשבון נפש על תלאות החיים הקשות, ומעבר לבקשה לנחמה. צליל דאב יפה, שמעניק תחושה הזויה אקסטזית לשיר הנשמה. מוסיקה מזרחית וגם נגיעות חסידית. הפקה יפהפייה.
חוזרים לפשוט בשיר בקשה ב"תן לי להיות כל שטוב ויפה". נדמה לי שרק זמר מסוגו של טל יכול לקחת שיר כזה לפסגות רגש כפי שהא לוקח. שיר מינורי המפיג את האמביציוזיות של ההפקה המוסיקלית המורכבת.
ואם הפקה, אז טל משאיר את "שיר הלל" עירום כביום היוולדו – רק צליל אקוסטית. נפתח בצחוק תינוק. מעין השקט שאחרי הסערה, דואט אופטימי על יחסים של אהבה, פיור פולק סונג שמגיע ממקומות שמתחת למיתרים.
ב"אורות" אברהם טל חווה התגלות רוחנית במלודרמה נרגשת. חייו שחולפים לפתע מול עיניו. התגלות הפנטסטית, שתי שניות שמביאות כל הזיכרונות-דמעות-מקומות-שאלות-עולמות-קולות-חוויות, עד כדי כך שכל התהיות נעלמות וברור מה חשוב ומה פחות. צריכים להקשיב לקול שמטפס מעלה במנעד נדיר – כאילו נמצא בתוך טראנס – כדי לחוש הניתוק הרגעי של טל. גם אם אינני נסחף יחד איתו, לפחות לפי הבעת הנשמה והעוצמה הקולית – פיו וליבו שווים, ממש כמו בשירים האחרים, ובתוספת ההפקה המיוחדת – דיסק מיוחד במקומותינו, מצליח לקחת למקומות שעוד לא ביקרנו בהם.
הפקה: אברהם טל ויונתן דגן
