עידן יניב מתחרמן בקצב ריקוד ים תיכוני. תמתינו לדיווחי הסלולר. יהיה אחלה. הטלפונים מצלצלים כסף. מה הסיפור? הגברת רוקדת מול הגבר (אפשרויות: במועדון, בחתונה) הוא כאילו לא עושה דבר, לא זז, רק חש נגיעותיה הקלות, ואז, כשיצרו לא עומד/ עומד – לוחש לאוזנה – "את פה לבד – אולי נלך לצד ותתני לי שיעור באהבה". תרשו לי לנחש, שלא מדובר בקורס למערכות יחסים זוגיות. השאלה היא מה זה "צד". אם זה מועדון – אז נושא הקוויקי בשירותים חוזר להיות רלוונטי. מצד שני, לפי התפתחות השיר נושא "הצד" לא ממש מתממש, כי הוא אומר לה "בואי ניסע מכאן מהר לפי שיגמר"…
הצחקתי אתכם? נכון, זו אינה פרשנות. סתם תרגיל לבחון טקסט מבית החרושת לטקסטים שמאחוריהם כלום. רגב דהן ו – Henree משתמשים ביניב להדהיר להיט שמחות לרחבות, לכפיים, לרגליים, לישבנים, לציפורניים. קצב, לחן, ים תיכוני מעורב, דרבוקה וכל השאר – אין עליהם. עומק משהו מעבר – אין.
היא רוקדת ממולי, תופסת את עיני/ חושפת תשוקותיי, מפילה אותי והיא/ נוגעת בגופי, לוחשת לי לאט/ ואז אני כמעט, תגידי לי/ את פה לבד? אולי נלך לצד?/ ואת תתני לי שיעור באהבה
זה בלתי נשכח החיוך שלך/ מה שאת עושה לי מה יהיה איתך/ זה בלתי נשכח החיוך שלך
מה שאת עושה לי
בואי ניסע מכאן מהר/ לפני שיגמר/ לפני שנתמכר הלילה נתחבר/ לאן שאת רוצה, את משהו אחר/ שווה הרבה יותר/ תגידי לי את פה לבד? אולי נלך לצד?/ ואת תתני לי שיעור באהבה
זה בלתי נשכח החיוך שלך/ מה שאת עושה לי מה יהיה איתך/ זה בלתי נשכח החיוך שלך
מה שאת עושה לי
3 תגובות
ביקורת חזקה!
תודה לך מושיקו, תמיד נהנית לקרוא את תגובותיך המדוייקות לכתבות המעניינות שבאתר. אני בדרך כלל לא נוהגת להגיב, כי סגנון הכתיבה שלי לא רהוט כל-כך, אבל תמיד קוראת בכיף.
אני, כמו עוד איזה עשרה חבר'ה, יושב מבוייש ומחכה מתי החיוך השמנמן מרוב מזומנים של החמודים הללו יתחלף בבכי מקונן. בכי על השנים הנוכחיות, שבוזבזו על חומרי הדברה מהסוג הזה, בזחיחות דעת מרגיזה, נובורישיות נודפת שמן מכוניות יוקרה, וחוסר אחריות תרבותית מינימלי. אם יש צדק בעולם, הוא בטח נראה כמו עידן יניב מוציא את גרונו במועדון עלוב מול 20 אנשים שבדיוק צריכים ללכת. אבל איפה יש צדק, ביננו? החנטריש הזה יהיה בטח עוד להיט בחתונות הקיץ ותיכף נקבל כאן את ההכפשות הרגילות מאוהביו של ה"ז'אנר": "קנאי", "יללה,יללה", "את מי אתה מעניין בכלל".
הנה לכם "שיעור באהבה" .