המופע 360° U2

U2

ברוז בול לוס אנג'לס At The Rose Bowl
5/5

U2 על גשרים ומסלולים. מופע של פסגות וריגושים. של הרבה Highlights. של שיאי הרגש.
כמה טוב שאנחנו בעידן ה-DVD. סיימתי לצפות במופע מהסוג שרק אחרי שצפית, אתה אומר לעצמך – מה היית מפסיד אלמלא התיעוד.
אני מפעיל שלט מהכורסה שמעביר היישר ל – Rose Bowl, לוס אנג'לס- מופע ה – U2360° כפי שצולם בשנה שעברה, הגיע בעקבות האלבום No Line on the Horizon . מפגשים מהסוג השלישי – כולל המתקן. U2 יוצאת לחלל. אני נפעם מכל המג'יק טריקס, האפקטים האלה, שהטכנולוגיה מאפשרת. אני נפעם יותר מאחד המופעים היותר מרגשים-מרשימים שקיבלנו אי פעם מבונו ושותפיו. במימדיו – חסר תקדים. כמעט 100,000 איש. צולם ב – HD באמצעות 27 מצלמות (אחת בהליקופטר) בבמויו של Tom Krueger.
לייב שאו. מסע. קונצרט רוק מלא אמוציות, מעברים מצוינים בין השירים בונו פורח לאורך המופע, דוהר על המסלול, קופץ ורוקד, גונח ומלחש. עוצמות השירה שלו מרטיטות מאי-פעם והוא יודע מה הוא רוצה שיגיע לקהל, האדג' – לא נופל ממנו בתרומתו, אלתוריו. גם השירה שלו. הצהרות מהמסכים הגדולים, אנחנו העולם, למען הצלת העולם ונפגעיו הפוליטיים.
בשביל להקה שהגיעה כבר להישגים טכנולוגיים במופיעה הקודמים (Zoo Tv, Vertigo) ברור שרף הציפיות מוגבה. הרעיון הפעם – מופע ב – 360 מעלות הממוקם בתוך מתקן עכבישי סגנון סיינס פיקשן, משחקי פירוטכניקה אלקטרונית מרהיבים.
פוליטיקה-מחאה: Sunday Bloody Sunday ממתחבר למחאה נגד השלטון התיאוקרטי באירן, על המסכים מופיע גם הכומר האפריקאי דזמונד טוטו שבנאום מיוחד מייצר לינק עם השיר One וגם עולה שמה של Aung San Suu Kyi הבורמזית, פעילה למען השלום ב – מיאנמר, חתנית פרס נובל לשום (1991) וגם קטע מסעיר I’ll Go Crazy If I Don’t Go Crazy Tonight –א-לה "פרנקי הולך להוליווד".
הגרסאות ל – Beautiful Day ול – Until The End Of The World כמו גם Where the Streets Have No Name – מצוינות, כולל המעבר מ – Amazing Grace הקלאסי. הסאונד – מזמן לא שמעתי סאונד סראונד באיכויות כאלו. נדמה לי, ואהיה מוכן לשמוע הסתייגויות, שזהו תיעוד הוידאו הטוב ביותר שקיבלנו אי פעם מ-U2.

המופע 360° U2

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

תגובה אחת

  1. מסכימה ולא מסכימה. לדעתי ההופעה המתועדת הכי טובה היא סידני 1992, העובדה שהלהקה לא ידעה מה יעלה בגורלה (מתחים בין שתי גישות שונות, והשיא אדם קלייטון שיכור כל כך שהוא לא מסוגל לעלות לבמה להופעה הראשונה בסידני), הורגשה היטב בהופעה המחשמלת ההיא. הרוז בול אולי עולה עליה מבחינה טכנולוגית אבל זה לא כל כך הוגן 🙂

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן