זן נדיר, מועדון לוגוס

קורין אלאל

אוקטובר 1998
4.5/5

במועדון לוגוס (ז"ל)בנחלת בנימין, על קנקן טובורג קיבלתי קורין אלאל במינון שאני אוהב, בלי טרראמים. נטו-נטו.

"אנחנו מרמים בעיקר את עצמנו", שרה אלאל על הפתיחה, חמושה גיטרה חשמלית. טון מר, ציני יוצא מהחיוך  שלה. "אנחנו מרמים בעיקר את עצמנו, לא עיוורים אבל לא מביטים", היא שרה. מאיר גולדברג כתב "זן נדיר" – מילים שמתאימים לכל זמן, ובזמן הנוכחי אפילו מקבלים עוצמה כפולה. מהשירים שימשיכו לשרוד לעד. קול האלט שלה, טון שמשדר דאגה אמיתית באוריינטציה של אני-לאומי. מקרה נדיר של כותבים שמדברים על ציבור שבתוכם הם יושבים, וזה נשמע אמין.

ב"לוגוס" באים לשמוע ולאכול. לא להיפך. יש מקומות, שהמוסיקה היא קישוט, רקע. בלוגוס באים למוסיקה.

ובמיוחד שזה קורין. מאה חמישים איש נדחסו, ולפי הנשארים בחוץ, באו קודם לשמוע אותה, את השיר הזה על עם שחלומותיו עומדים באוויר וראשו באדמה. 

 להגדירה? זן מיוחד באמת. היא יוצאת מהנמוך, מהחיספוס האישי. חיבור בין מלודיה, שנסון ורוק, וזו אינה הדבקה, אלא דבר שלם. חוץ מזה, כל החוכמה היא בלהעביר את הסיפור שלך. לקורין יש את זה. כשהיא מטעינה שיר בדציבלים, או בטון רך, הסיפור קיים. זה מה שמייחד את השנסון. אצלה זה באוריינטציה.

 ההופעה בלוגוס אמרה עוד דבר שצריך לדעת על קורין: היא מעולם לא חוזרת על אותו עיבוד לשיריה המוכרים. משחקת בשיר, משנה פתיח, קצב, עיבוד. בטח נמאס לה מכל הביצועים הסטנדרטים.

 הלהקה סיפקה דלק באוקטן גבוה. החיבור בין רוק לשנסון יצא טבעי. זה גם המסר הנאיבי של "הימנון לאהבה", וכנראה, רק רוחה של אדית פיאף יכולה להוציא ממנה ביצוע כזה. קורין הופכת את "הימנון לאהבה" של פיאף למלודרמה אישית.

 כשהיא מגיעה ל"טבעת נפלה" ול"אנטארטיקה", האווירה חמה, והיא יודעת להפעיל את ההרכב לעוצמה רוקנרולית, וכשהיא שרה "כשזה עמוק" של עינבל פרלמוטר ז"ל, זו הבעה חודרת בלי להיות מלודרמטית בכוח. וכשהיא חוזרת ל"ארץ קטנה עם שפם" זה נשמע אחרת מההופעה הקודמת, בקצב רגאיי, שינוי מלודי, ליד השיר, כמו בג'אז. מה שנותן לשירים את הניואנס של המשמעות היותר אירונית. והיא גם יודעת לעבור מצליל אקוסטי לחשמלי כמו ב"מעיין", טקסט מצויין של חנה גולדברג.

לקורין אין קטעי קישור. דיבור עם הציבור המקשיב והאוהד נדיר. אבל אין לה בעיה לקחת את "שיר בכייף" ולעשות מזה "שירה בציבור".  זה מה יש לה: לא סקס ולא פוזה, לא שמלה מבהיקה, לא קריצה ולא החנפה, והמגע שלה מסתכם במשפט וחצי מגומגם. הסאונדמן לא כל כך התחשב עם מגבלות המקום, וקצת הפציץ. האפשר להוריד ווליום? 

אולי זה גם מפני שהייתי במצברוח לשירים השקטים, כמו "שיר לשירה"  של יהונתן גפן. רומנטיקה שצובטת בפנים.  

 חיכיתי ל"פירמידות של כאב" ובקשתי מולאה, אבל את "התעשיה האבירית" הנפלא ולא קיבלתי, מה חבל. זה אחד הגדולים שלה. אבל קורין מספקת כמעט כל להיט מהרשימה המובחרת שלה. אלך עוד פעם.

 

אנחנו פוחדים מהצל של עצמנו
נצמדים לקירות הבתים
ורוב הזמן מתביישים בגופנו
חופרים מקלטים

אנחנו נמלטים ממסיבה משוגעת
נדחקים לסירות משוטים
כל יבשה היא ספינה שטובעת
כשחופרים מקלטים

 

אנחנו זן נדיר
ציפור משונה
החלומות באוויר
הראש באדמה

אנחנו פוחדים מהצל של עצמנו
נצמדים לקירות הבתים
ורוב הזמן מתביישים בגופנו
חופרים מקלטים

אנחנו נמלטים ממסיבה משוגעת
נדחקים לסירות משוטים
כל יבשה היא ספינה שטובעת
כשחופרים מקלטים

אנחנו זן נדיר
ציפור משונה
החלומות באוויר
הראש באדמה

אנחנו מרמים בעיקר את עצמנו
לא עיוורים, אבל לא מביטים
ולא ברור מה נשאיר אחרינו
מלבד הר פחדים

אנחנו זן נדיר
ציפור משונה
החלומות באוויר
הראש באדמה

 

קורין אלאל בהופעה  רני עפרון – קלידים, גיטרה, דוד סבן – בס, מישל עמר – תופים  לוגוס ת"א וברחבי הארץ.  13.10.1998

 

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות