Praise & Blame

טום ג'ונס

הליקון
4.5/5

"במה אני טוב/ אם אני כמו כל האחרים/ אם אני מסתובב כשאני רואה איך את לבושה/ אם אני משתתק/ כדי שלא אשמע אותך בוכה? במה אני טוב"

 

טום ג'ונס פותח את הדיסק בקצב איטי, טון נמוך, שירה מופנמת, ההיפך ממה שהייתם מצפים מזמר שהקריירה שלו נבנתה על להיטי פופ ורוק. מגיע רגע כזה שאתה (הסופרסטאר) שואל מי אני ומה אני ומה הכוח הזה ששולט בחיינו ומנין הכל בא.
 "במה אני טוב" או אם תרצו – "במה אני שונה מאחרים". של בוב דילן בא להדגיש את המוטו של "לחזור לבסיס" – "רק אני וריתם סקשן, בלי אוברדאבינג, בלי גימיקים, בלי עיבודים מסובכים לכלי נשיפה, אלא לשיר עצמו, לחפש משמעות. זה עניין רוחני, אלה הם החיים, כמו שאומר ג'ונס.
רוחני? הזמר הוולשי בן השבעים יודע על מה הוא מדבר. הוא חוזר לגוספל של
Rosetta Tharpe
ב"דברים מוזרים", מוסיקה ששמע מזמרת הגוספל מהלייה ג'קסון בילדותו. אז הוא זיהה מוסיקה דתית שחורה עם רוקנ'רול. מהות החזרה לשורשים היא אמנם לחבר בין כל הסגנונות גוספל, בלוז, קאונטרי ורוק וברוח המסורת ההיא.
באותה רוח מסורתית דתית ג'ונס שר
If I Give My Soul  של בילי ג'ו שייבר – גם כאן בקצב איטי שטוען במתח, דגש חזק מאוד על המילה. צליל גיטרה של מים שקטים חודרים. נשמע גוספל אישי לחלוטין. האלמנט המונולוגי הדתי קיים גם ב – Did Trouble Me, ושוב הקצב האיטי בשירה כמעט אקפלה, שבהמשך עולה בהילוך ומועטר בצליל בנג'ו. את הבלוז Burning Hell של ג'ון לי הוקר – ג'ונס הופך לרוקנ'רול קלאסי בליווי נפלא של חשמלית – גם כאן תמצית הסינתזה של המוסיקה האמריקנית, שיר בו מתעמת הדובר בביקורו בכנסיה מול שאלות מהות – מהו גן עדן ומה יקרה איתו לכשימות. העיבודים מצוינים, מעניקים את המינונים התואמים לזמר שרוצה להישמע.
בן שבעים, אבל כל התכונות שעשו אותו זמר גדול – קיימות בגדול, דווקא משום שג'ונס מתייחס היום למוסיקה ממרום גילו, בצורה רטרוספקטיבית-רוחנית, מגע קלאסי, בלי לשים אצבע על להיט כזה או אחר, בלי להיות הבדן בלאס וגאס, אלא לחבור הכי אותנטי למקורות. לא רק לאוהביו, למי שמתרפקים על הבסט אופ מ"דליילה" ועד "סקסבומב", אלא לאוהבי מוסיקה אמריקנית מסורתית –  גוספל, בלוז קאונטרי. תרצו – גם
Soul.

 

 

 

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

תגובה אחת

  1. הזמר הבלתי נלאה בעל הקול הקטיפתי החזק שנהיה קול צרוד ,טכניקת שירתו של טום גונס תמיד היתה מופלאה , הוא חוזר לשורשיו לא הוולשיים אלא להשפעות המוסיקה האמריקאית בסיגנון הסונג בוק כמו רוד סטיוארט, הזיקנה מטיבה איתם ונותנת להם חדוות יצירה ובשלות שלא היו מגיעים אליה בצעירותם, יופי של דיסק ,כל שיר מאפיל על קודמו וטוב שכך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות